סיון רהב מאיר: כשכל זה ייגמר, אתם אלה שיגיע להם עיטור העוז

אתם גיבורים. אתם, ששומרים. אתם שלא הלכתם להלוויה המונית, ולא למסיבה לא חוקית, ולא הורדתם מסכה במשרד. אתם שמג'נגלים כבר שנה בין עבודה ובית, שמתגעגעים לארוחת בוקר זוגית בבית קפה, אחרי שהילדים עלו על ההסעה (אח, איזו נוסטלגיה). פעם היו כותבים על יחידות קרביות כאלה שירים - גבעת התחמושת, מגש הכסף, שיר הרעות. היום החזית של מדינת ישראל נמצאת בשדה קרב אחר: בין הסלון למטבח. המדינה הזאת מחזיקה מעמד כעת בזכות מיליוני הורים כמוכם. מעירים את הילד בבוקר ללמידה מרחוק, מנגבים דמעות אחרי מריבת ילדים, מדפיסים שיעורי בית, חושבים על הפעלות לאחר הצהריים ובמקביל מתפקדים כטכנאי זום, חדרנים, מנקים, מזכירות בית ספר (מתי מישהו ימציא אפליקציה שתדמה צלצול?).

לא, עורך דין בן 35 לא אמור לשבת בעשר בבוקר וללמד ילדה בכיתה א' קמץ וחיריק, בעוד האח הגדול מתלונן במקביל על הווי־פיי. לא, מתכנתת בת 38 לא אמורה להשאיר הודעות קוליות בווטסאפ בענייני עבודה ב־12 בצהריים, בעודה מנסה להשתיק ילדים ברקע. רק השבוע הקטנה שלנו שאלה אם אנחנו קונים לה עכשיו תחפושת לפורים רק בשביל עצמה, או שהחברות יראו, והוסיפה משפט: "אמא, אני כבר לא זוכרת איפה המקום שלי בכיתה".

כשכל זה ייגמר, אתם אלה שיגיע להם עיטור העוז. אתם ששמרתם על בידוד גם אם יכולתם לחפף, אפילו אם משרד הבריאות לא סימס לכם, אלא פשוט כי לקחתם אחריות אחרי שהייתם ליד חולה מאומת. אתם שלא פתחתם את העסק, ושסירבתם גם להצעות לעבוד בשחור בסתר. אתם ששוב ושוב הייתה לכם ביקורת על ההתנהלות, אבל המשכתם להתפלל בגינה הציבורית, הסברתם לילד למה לא נחגוג השנה מסיבת יום הולדת כמו תמיד, לא הלכתם להלוויה של אבא של החברה הכי טובה. אין פה תמונת ניצחון אחת, יש פה אין־ספור רגעים קטנים של ניצחון.

הרמב"ם כותב שהאדם השלם, המושלם, לא מקיים מצוות בגלל פחד ויראה, ולא כדי לקבל שכר, אלא - "עושה האמת מפני שהוא אמת - וסוף הטובה לבוא".

מיליוני אנשים בישראל עדיין עושים את האמת פשוט מפני שהיא האמת. תודה. וסוף הטובה לבוא.

* * *

חנה שפיצר היא אחת הגיבורות האלמוניות האלה של התקופה. גננת, תושבת גוש עציון, לומדת לתואר שני, אמא לשלושה ילדים קטנים. כבר חודשים היא מתהלכת בתחושה קשה, חושבת שהיא היחידה שלא מצליחה להתמודד, שמרגישה שחייה הפכו לתוהו ובוהו. השבוע החליטה לשבור את מעגל השתיקה. היא כתבה סקר ושלחה אותו לאמהות בשכונה שלה. יותר מ־100 נשים ענו, והתוצאות היו מדהימות ועצובות. 30 אחוז מהנשים מדווחות על מצב רוח ירוד, 70 אחוז מספרות על רגעי משבר יותר מפעם בשבוע, 50 אחוז נמצאות למעשה בבידוד משפחתי במשך כל התקופה. כולם בבית, אין יוצא ואין בא, ללא כל סיוע של מנקה, עוזרת או מבשלת. הן סיפרו על תחושה של אובדן שליטה, של מרוץ תמידי, על מחסור גדול בזמן פרטי וזוגי, ועל תחושה שמקומות העבודה והלימוד לא מתחשבים בהורים צעירים.

ומה הדבר שהכי חסר להן? חברה. חיבוק של חברה, מפגש חברתי, אפילו סתם לשבת לקפה ולפטפט, כמו פעם. מפגש חברתי לא עוזר בתחזוקת הבית וגם לא בטיפול בילדים, אבל מתברר שהוא הצורך הדחוף ביותר.

שפיצר כינסה מפגש בזום, הציגה את תוצאות הסקר, ופשוט נתנה לנשים לדבר ולשתף. בסיום הערב אמרו רבות שהן חשות הקלה גדולה, רק מכך שסוף־סוף הן שומעות בקול את התחושות שלהן, גם מפי אחרות. "כששואלים אותי מה נשמע אני עונה 'בסדר', אבל רוצה לצעוק ולבכות", אמרה אחת. "וגם העמדת הפנים גוזלת כוחות".

אולי צריך לשכפל את היוזמה. אם לא לשבת לקפה עם חברות, לשבת לזום עם חברות. לסגור את הדלת, להכין לעצמך קפה, לשמוע ולהשמיע. חנה עצמה אומרת שהבינה לראשונה את משמעות הביטוי "צרת רבים - חצי נחמה".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".