איה קרמרמן על הדברים שנצטרך להתרגל אליהם, ואלה שרצוי שיישארו

"אמא, מה לעשות עכשיו?", שאלה אותי הבת במוצ"ש. "ילקוט ומערכת למחר", השתעשעתי איתה. היא התבלבלה. "מה? אמא, איזה ילקוט, איזה מערכת. מי זוכר מתי עשינו את זה בפעם האחרונה". "נו, צחקתי, אבל את יודעת, יום אחד זה יקרה. אתן תחזרו לבית הספר". לקטנה שהצטרפה לשיחה נדלקו העיניים מאושר. לגדולה פחות. "לא תודה. טוב לי ככה", היא ענתה. "את לא מתגעגעת לחברות? לשחק איתן? לראות אותן?". "כן", שאגה הקטנה בשמחה. "לא", רטנה הגדולה, "מספיק לי שאני מדברת איתן בטלפון".

רק כדי לסבר את האוזן, הילדים שלי לא ראו את הצד החיצוני של שער הבית כבר חודש. ילד חיובי גרר את כולנו לבידוד ארוך מגלות מצרים. בינתיים אנחנו צולחים את הסיפור בחסד, וכנראה לפי ה"אשרי יושבי ביתך" של הבת שלי, ביותר מגבורה. אבל חלאס. השיחה עם הבנות הבהירה לי חד־משמעית: אחרי שהקורונה תיגמר נצטרך שיקום מאסיבי, הסתגלות, כדי לחזור לחיים נורמטיביים. בניגוד לפעם, שהבטיחו לנו שהקיץ יחסל את הקורונה, או שהחיסונים יפיידו אותה, כבר אי אפשר לצפות שהיא תחלוף. אם כבר ציפייה למשהו שלא קורה (בינתיים), עדיף לצפות למשיח. אז אילו דברים ידרשו שיקום?

היום הקשה של עורכי החדשות

לקום. לקום מוקדם בבוקר. לקום מוקדם בבוקר ולהכין סנדוויצ'ים ותיקי אוכל לילדים. לקום מוקדם בבוקר ולהעיר ילדים נרגנים שרגילים להתעורר מאוחר. לקום ולצאת עם ילדים הלומי ג'ט לג בשבע לפנות בוקר ולקחת אותם לבית הספר. העונש הנ"ל בא עם המתקה. אשכרה להגיד להם ביי, נתראה בעוד כמה שעות. הללוי-ה.

להתחבק, להתנשק, ללחוץ יד. לראות חיוך. ללכת בבוקר לתפילה. לנשק את ספר התורה. לנַיֵיס אחרי התפילה.

הילדים שלנו. החזרה לשגרה תהיה הקשה והקלה ביותר בשבילם. קלה, כי הם ילדים. הם סתגלניים. קשה, כי הרגלי הלמידה שלהם השתנו (וכן, תהיה פה התייחסות מיוחדת לנפלאות או לזוועות הזום). שנה שהם יושבים לבד. בלי ילדים מרעישים, מסתובבים, מעצבנים או זורקי חפצים דחוסים לידם. תהליכי החיברות עם האחים שונים מאשר עם החברים. הם נטולי לחץ חברתי לא פשוט בגיל הילדות והנעורים, ואלו יחזרו בבום יחד עם עומס לימודים של משרד שמוריו טוענים ששעות הלמידה מרחוק שוות כקליפת השום. כל אלו יצטרכו לחזור טיפין טיפין תוך כדי הקשבה שלנו כהורים ושל מערכת בתי הספר, בהבנה שאי אפשר למחוק ולעשות התחל מחדש לשנה הזאת ביום אחד.

רמת החרדה. גם אם אנחנו לא אנשים חרדתיים במהותנו, התרגלנו לחיות ברמת חרדה גבוהה מתמיד. אם אתם מקשיבים לחדשות יותר ממה שהקשבתם בעבר, אם באוטו שלכם יש הר של מסיכות או מגבונים אנטיבקטריאליים, אם אתם חוששים שהשליח בסופר יכניס לתוך הבית את השקיות, אתם שם. קחו מספר, ייקח זמן להיגמל.

כותרות החדשות. שנים שאני טוענת שמערכות החדשות יוצרות חדשות, גם כשאין מאין. תארו לכם, בכל זאת הם זקוקים לריענון הדף שלנו כדי להלעיט אותנו בפרסומות. בשנה האחרונה, המציאות פשוט פינקה את עורכי החדשות. כל יום הסלמה. כל יומיים מוטציה. כל חודש בחירות. חגיגת כותרות הרות אסון נזרקת ללא הרף לחלל. ביום שאחרי, איך עורכי החדשות ילכדו את עינינו השׂבעות מאסונות?

אמון בבני אדם. כן. הדבר הפשוט הזה שאפשר לנו ללכת ברחוב נטולי פחד קיומי שמרחף עלינו. האמון הבסיסי שלא כל מי שסביבנו עומד עלינו לכלותנו. דבר פשוט שאבד. נסו להיות חרדים, שומרי הנחיות, ותבינו את עוצמת אובדן האמון, את זילות המצוות שבין אדם לחברו. האמת היא שאנחנו כישלון חרוץ ונחרץ ביישום שלהן. תעשו טובה, מי שמתכנן חתונה המונית נגד ההנחיות, מי שמסתובב במקום להיות בבידוד, מי שמסתובב בלי מסכה – כשאתם מתפללים מתוך הסידור לפחות תפסחו על המשפט "הריני מקבל על עצמי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך".

כשאנחנו מדברים, תקשורת בלתי מילולית ובלתי רצונית נסוכה על פנינו. המסכה באה וטרפה את הקלפים. היא נתנה דרור מהסתרת הרגשות האמיתיים, שחררה את החיוך או הכעס שצפים באופן טבעי ואת המלמולים שאנחנו מסננים מתחת לשפם. הם שם, במלוא הדרם, תחת המסכה. השלנו את המסכה הטבעית והחלפנו אותה במסכה כירורגית. כשהאחרונה תוסר, נישאר עם אמת שפרושה לנו על הפנים, חושפת את דעותינו האמיתיות. אולי בעצם את הסעיף הזה ראוי להעביר לחלק הבא של הטור.

מצוות שהקורונה גרמתן ואמן שלא יתבטלו

זום, הזכור לטובה ולרעה באותה נשימה. גם לתלמידים וגם למורים קשה האספקלריה הלא מאירה הדדית. אבל לזום יש בונוסים משלו. חברותות טרנס־אטלנטיות או עם השכן בדלת ליד, כי אתה בבידוד. מסדנאות אוכל עם שפים מכל העולם ועד ללכת לחדר השני לשיעור זומבה בלי להתלבש או להשיג בייביסיטר. הזום הביא אלינו עולם של תוכן הישר הביתה. עכשיו רק צריך לבחור בתוכן הראוי להכניס למוח וללב. נקודה ענקית לזכותו: אספות הורים בזום. טעם גן עדן. אין מצב שאני חוזרת אחורה!

הכרת הטוב והערכה מחודשת למובן מאליו. להורים הרחוקים. לשגרה המבורכת. לארוחות המשפחתיות. למורים. לשמירת מרחק בין איש לרעהו. לקום בבוקר בריאים. לצאת מהבית. להתלבש.

חתונות מצומצמות. יצא לי ללוות חברות שאירסו ילדים השנה. הקושי העצום הוא לשחרר את כל מה שהן חלמו ופנטזו ולהחזיק בָעיקר. רמז: לא כמה תחתיות יהיו לשמלת הכלה. הצורך לצמצם את היקף החתונה, מה שלפני שנה נראה כמשימה בלתי אפשרית, שחרר הורים מחובות חברתיים של "לא נעים" ומחובות כלכליים של "לא נעים" מול הפקידה בבנק. במילה אחת: אושר.

דחיית סיפוקים. לא הכול אפשר להזמין און־ליין. אי אפשר לשחזר מהמיטה חוויית קניות או טיול בפארק. אבל הקורונה לימדה אותנו שגם בלי כל מה שהחשבנו כמאסט, החיים שלנו מלאים ושלמים. מנסיעה לדובאי ועד לסוודר המושלם. הוכחנו שאפשר לחיות בלעדיהם, ולחיות טוב.

שחרור המרדף. גם מי שממש התאמץ גילה שאין לאן לרוץ. בתכל'ס אנחנו חיים אתמול בבוקר. או אולי במחר. או בשלשום. תקועים בזמן אל־זמני. חשבנו שהעולם לא ימשיך להסתובב במסלולו אם לא נהיה עסוקים, אבל השם גילה לנו שהוא מסתדר יפה בלי הגרוש וחצי שלנו. הידיעה הזאת היא מתנה, שאם נאמץ אותה תאפשר לנו להתמקד במקומות שבאמת זקוקים לנו.

זמן משפחתי. היום בא לנו להקיא ממנו. אכלנו ושבענו, היה לנו מספיק. עוד רגע, כשנתפצל, רגעי הקסם, השיחות והצחוקים עלולים להתפוגג. לא נוכל להרשות את זה לעצמנו.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".