מטבע זהב? בשביל טבעת?! זה יותר מדי

כולם קראו לו "ביש-גדא". לא יוצלח, חסר מזל.

הוא לא זכר מאימתי הודבקה לו התווית הסטיגמתית הזאת, אך מה שבטוח, שהיה זה די זמן כדי שהיא תהפוך לרעש רקע לכל ימיו ולילותיו.

בימים נשמעה באוזני רוחו הסטיגמה המייאשת כל אימת שנדרש לעשות דבר מה, ובלילות הושרה הסטיגמה בלילותיו המסויטים בקולות רבים וצורמניים.  

יום אחד הוא החליט לפנות למורו ולבקש עזרה.

הוא ניצב לפני המורה במבט מושפל, ואמר: "פניתי אליך כי אני לא מצליח להתמודד עם הבעיה שלי בעצמי. כולם אומרים לי שאני טיפש, חסר תועלת ולא יוצלח. לא, הם לא טורחים לבזבז על סכל שכמוני כל כך הרבה מילים, הם פשוט עושים זאת באמצעות תווית אחת שאומרת הכל: 'ביש-גדא'...

"פעם חשבתי אחרת מכולם, אך היום אני מאמין לדבריהם וכבר איבדתי תקוה שאני יכול להשתנות. האם תוכל לעזור לי?".

המורה נענע בראשו ואמר: "אני מתנצל, בני, אני כרגע עסוק מאוד בבעיה שלי. יתכן ואולי אחר כך אוכל להתפנות אליך, אבל רק אולי...".

ביש-גדא, סליחה, גדי הרגיש נבוך. נו, כבר אמרו לו שהוא חסר מזל...

כעבור מספר שניות פנה אליו המורה ואמר: "תראה, אם תעזור לי לפתור את הבעיה שלי, אוכל לעזור לך להתמודד עם הבעיה שלך".

גדי משך בכתפיו ואמר: "מה אני כבר יכול לעשות?!".

המורה הגיש לגדי טבעת ואמר: "זאת טבעת שענדה אמי ע"ה, וכיוון שאני זקוק כעת לכסף, אני נאלץ למכור אותה. לכן עלה על סוסך ורכב אל השוק, שם תנסה לקבל עבורה את המחיר המרבי, ושוב לכאן עם הכסף במהירות האפשרית".

גדי נטל את הטבעת לידו, אך בטרם צאתו הזהירו המורה: "זכור, בשום אופן אל תמכור אותה בפחות ממטבע זהב אחד, שמעת?". גדי הנהן.

בהגיעו אל השוק, פנה גדי אל הסוחרים והציע להם לקנות את הטבעת.

סוחר אחד הציגה מול השמש ובחן את נצנוצה. לאחר מכן הגישה לחברו, וזה שלף זכוכית מגדלת מכיסו ובחן את שיבוצה.

"כמה תרצה עליה, ילדון?", שאלו הסוחרים.

גדי התעלם מהתואר, זה הרי עדיף מביש-גדא, והשיב: "מטבע זהב".

הסוחרים פרצו בצחוק גדול, וגדי הסמיק מבושה. איש זקן אחד גער בסוחרים ואחר הסביר לגדי האומלל, כי מטבע זהב הינה תמורה יקרה מדי עבור טבעת.

אחד הסוחרים הציע לקנות את הטבעת במטבע כסף, אולם גדי לא התפשר; המורה הרי הזהירו לבל ימכור את הטבעת בפחות ממטבע זהב. רק זה היה חסר לו, שגם המורה ידביק לו סטיגמה של לא יוצלח.

מושפל ומאוכזב מכישלונו, עלה גדי על סוסו ושב אל מורו. לו היה בבעלותו זהב, היה קונה בעצמו את הטבעת על מנת שהמורה יתפנה לבעייתו.

"אדוני, אני מצטער", שח גדי למורו במבט כבוש, "חוששני שאי אפשר להטעות אף אחד באשר לערכה של טבעת זו, ולקבל תמורתה מטבע זהב".

חייך המורה והשיב: "אתה צודק! עלינו להכיר את ערכה האמיתי של הטבעת. לכן עלה שוב על סוסך ורכב אל הצורף, ושאל אותו בכמה יאמוד את שוויה של הטבעת. אך אל תמכור אותה בעד שום סכום, רק חזור אלי עמה".

גדי הגיע אל הצורף, הגיש לו את הטבעת וביקש לדעת את שוויה.

הצורף הצמיד זכוכית מגדלת לעינו ובחן את הטבעת, לאחר מכן שקל אותה ואז אמר: "אם תמכור לי אותה היום, לא אוכל לתת לך יותר מחמישים ושמונה מטבעות זהב".

גדי לא האמין למשמע אוזניו. "חמישים ושמונה מטבעות זהב?", חזר על דברי הצורף בהתלהבות.

"אכן", השיב הצורף, "ואני מאמין כי בעוד זמן מה אוכל להציע לך שבעים, אבל אם מדובר בעניין דחוף, אז אוכל לשלם לך רק חמישים ושמונה".

גדי דהר בהתלהבות אל בית מורו כדי לספר לו על התגלית.

"המורה, המורה, אתה חייב לשמוע", קרא גדי נלהב.

לאחר שהאזין המורה לסיפורו של גדי, חייך ואמר: "אתה מבין? אתה בדיוק כמו הטבעת הזאת - אוצר בעל ערך יקר ויחיד במינו, אולם רק מומחה מסוגל להבחין בזאת!".

* * *

בפתרון "בעיית" המורה נפתרה גם בעייתו של גדי.

ומה עם בעייתנו?