אמאל’ה, הוא בדיוק כמו אבא שלי! (ג’)

זוכרים את אותה עוללית קטנה ורכה בימים משבוע שעבר? זו שמקבלת חלב קר מאביה באישון ליל (דבר שבד"כ מזין ומרגיע את התינוק)? באותו לילה חורפי מתרחשת תפנית דרמתית מההרגל המוכר וטוב, כאשר הפעם, שתיית החלב גורמת לכאבי בטן עוויתיים עזים, וכל זאת בעודה שוכנת בתוך זרועות אביה בחיבוק חם ועוטף. (יש ונמצא) לימים, תינוקת כמותה תפרח לאשה מוצלחת ומצליחה בהכל, למעט דבר אחד - זיווגה. החלק החסר הזה בפאזל לא מובן לה, והיא עצמה לא תבין למה בחרה שוב ושוב (ושוב) בבני זוג מנוכרים, או במקרה החמור יותר – מתעללים. היא לעולם לא תוכל לשער שהכל נעוץ באותו לילה חורפי מדובר. באותו רגע של סבל, עת היא מפסיקה לשתות מתוך תקווה שהכאב יגמר, אך מאחר שהיא אינה יודעת שובע, תמשיך לשתות. באותה שניה ממש נעשה רישום ותיוק באותה קופסא שחורה: מגע אוהב ומלטף = כאב וסבל (שחוותה מבקבוק החלב הקר).

לימים, אותה אישה בגרה, אך הילדה הקטנה מאותו רגע מקונן נאחזת ברגע ההוא, והיא תשחזר את ההיסטוריה תוך אמונה שטוב חייב להיות כרוך ברע, ובכך לאשש את מה שתת-המודע מנסה לשמר כדי לשחזר את זירות "הכאב", בהנחה שיוכל לתקנם עם בן הזוג, כאמור.

נזכיר שהרישום, כל רישום, נעשה באופן גורף וללא שום (אבל שום) שיקול דעת. ואותו רישום יכול להישאר שנים נעול, ולא לצוף. אך לבסוף – לכשזה יתעורר, בהגיענו לזוגיות – מקום שאנו מצפים שיהיה לנו למקום מבטחים, נשתגע בכל פעם מחדש. למה הוא מעיר עמו מפלצת שבטוחה, בלי שום שיקול דעת הגיוני, שדמות אוהבת כרוכה בד בבד עם יגון וצער (לדוגמא אם מתייחסים לדוגמת הבקבוק החם)? והיכן היא תתעורר, המפלצת? איפה לא, אם במקום הכי רגיש – בזוגיות. בקודש הקודשים. בנישואין. הברית החשובה ביותר. והיא תחייה את אותו זיכרון נכחד (כביכול) מאותו לילה חורפי. היא תזמן לנו מצבים של סבל ויגון למול הדמות האהובה, בתמימות (ילדותית, מכוונת על ידי התת-מודע) ובתקווה שאותם פגעי הילדות יקומו לתחיה, אבל שהפעם (!) הם יקבלו מענה בריא ונכון לנפשנו הפצוע.

 אבל איך מתקנים אם לא יודעים/זוכרים בכלל, אתם שואלים?

המחבר מביא בספרו דוגמא מתורתנו הקדושה, שהבחירה הזו נובעת אומנם מתת-המודע - אך אין זה אומר שניטלת מאיתנו הבחירה לגמרי - כבמצב של משה רבינו למול הפחם והזהב. כלל וכלל לא! להיפך. יש פה מסע מדויק של קידוש החומר, דווקא מתוך הנתונים שלנו, כקורבנות של קורבנות של קורבנות (הורינו, והורי הורינו, ועד האדם הראשון). כל זאת עד שמישהו בשושלת מחליט לקום ולגדוע את הרצף, עוצר את השחזת השרשרת מיהלומים מאובקות, ומבקש לדעת מה הוביל אותנו לבחור כך או אחרת, ואיך לא, לעשות עבודה. היפה בכל זה הוא שאת העבודה ניתן (ורצוי) לעשות לפני הבחירה. הרבה לפני שנפגוש את זה שממולנו. עם עצמינו. על ידי בירור של מה הסיפור שסיפרנו לעצמנו (ובעיקר) לילד הטבעי שבתוכנו, כל אותם שנים. ואז לעשות מה שמתקרא: לשנות את הניגון... זה מזקק ומדייק את העמל פי מיליון, (ואם כבר בחרתם, ואתם נשואים ב"ה, קחו את הספר "לבסוף מוצאים אהבה" לידיים, זה עולם אחר).

אם אעלה שוב את הספר הראשון שקיבלתי במתנה לפני שנה, "איך לדבר כך שילדים יקשיבו, ואיך להקשיב כך שילדים ידברו", מצאתי שהכל נעוץ בשחר ילדותנו, בהורינו וכיום בנו. גיליתי שהכל כרוך אחד בשני. הקשר שלי עם הילד הקטן שלי נ"י (שיהיה בעל לרעיה בע"ה ביום מן הימים), והקשר שלי עם האיש שמולי, בעלי (שגם בו יש ילד טבעי, והיה פעם ילד קטן בעצמו) - כולם קשורים בשורש לאותה נפש מתוקה ששרה מאז ועד עולם ונַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ.

הבעל שם טוב הקדוש אומר שכל מילה שיוצאת מפינו לוקחת איתה חלק מהנפש שלנו. לכן, אם כל מילה שאנו אומרים לוקחת עמה חלק מנפשנו, יש עכשיו הפחתה, וישנו חוסר בנפש שלנו שצריכים למלא, והמלים עצמן הן שאמורות לבורא, ולשלוח ניצוץ חדש של אור. אבל אותו ניצוץ חדש תלוי במלים בהן אנו משתמשים לכתחילה; אם אדם אומר מילים חיוביות, האור שמתבקש להתחדש בעזרת המלים האלה - בא מהצד החיובי ולכן נכנס אור חדש אל תוך הנפש מהצד החיובי. אבל אם אדם אומר מלים שליליות, מתמלא החוסר בידי הצד השלילי.

אומר בזהירות שמזה שנתיים אני מנהלת עם אותה ילדה טבעית שבי סוג של דיאלוג. מילה פה מילה שם. לא רציני. צעד תימני מהוסס משהו. כמצופה, כשבאים לגעת בפצעים של ילדה קטנה ומפוחדת (מי יותר מי פחות שחווה בנעוריו), באים מוכנים כבר עם פתרונות, הסברים ופלסטרים (אגב, התנהגות זו היא בדיוק ההפך מהמלצת הספר לנהוג על ילדינו שלנו כיום. כלומר לא לרפד להם את המציאות עם התוצאה, אלא רק להיות נוכחים, להקשיב ולאפשר להם למצוא את הדרך). לכן, כשכבר הייתי מעזה וניגשת אליה, זה תמיד היה מתוך מגננה. נוגעת לא נוגעת. בחרדה להציף איזה פיל בחדר. חוששת שאעיר איזה שלד ישן. עדיף שישן. ששש.

תמיד ניסיתי לחנם אותה על שלא "הצלתי" אותה כשהיה מתבקש. על שלא סיפרתי לה סיפור אחר. שלא הוצאתי (ומתוך כך גם לא הכנסתי) מילים טובות יותר לנפשי כשהיא היתה זקוקה לזה הכי. היא, שהיא אני. ובקיצור, משום מה הרגשתי צורך לעטוף אותה. להרגיע. להבטיח, בלי לדעת אם אקיים...

השבוע, בהשגחה דקה-דקה, חזרתי אחורה בזמן. צ'יפופו, הקופיף מהשיר, חגג לב שנים מאז שרתי איתו על הבמה ההיא ברמת-השרון. כמו מתבקש לכבוד הטור הזה, בלי לתכנן בכלל, קראתי לה לבוא שוב. ממש זימנתי לי אותה חזרה לחיי. רק שהפעם היא שבה מן הגלות. הפעם היא באה כילדת-פלא עשירת ביטחון בריא, מלאת שמחה טהורה ונטולת נגעי החיים. והיא באה. או-הו איך היא באה! הסתכלתי עליה לראשונה בחיי. אחרת לגמרי. היא זהרה. לרגע חשבתי שאני מדמיינת. לא האמנתי. היא היתה ללא רבב. אותה קסומה כשפי שהשארתי אותה, שם, על המדרגות בעליה לבמה. מוחאת כפיים. מושלמת. נקיה וחפה מיומרות העולם הזה. והיא היתה שלמה. יושבת לידי, כאילו הקפיאו אותה לכבודי וחיכתה לרגע המתאים לבוא. קורנת.

חיבקתי אותה חזק חזק ונשמתי אותה לתוכי. היה נראה שבמקום שאני אגדל אותה, היא חיזקה אותי. הביטה בי במבט הבטוח והבוגר שלה ממרום גיל 6. מסמנת לי ששום דבר לא נוגע בה. לא רגשות האשם. לא הטעויות שלי. אפילו לא הבחירות שלי. והיא לא היתה מפוחדת כלל. להיפך. היא היתה מעוררת השראה. קינאתי בה קינאת סופרים נעימה. משהו בה עודד אותי שאני עדיין אותה אחת מאז. מתוקה, כובשת, נינוחה בתוך עצמי. מוארת ומאירה. מודעת שהחיים עוד לא לגמרי חיו בי. ונהנתי לדעת שהיא ואני זו בעצם אותה אחת ממש.

היום אני יודעת שהכל מתחיל ונגמר בילד/ה שבנו. הכל פועל יוצא של כמה שהעשירו אותנו וחיזקו אותנו ואת הדימוי העצמי שלנו בילדות. זה, ואך ורק זה, מה שנתן לנו, ויתן לילדנו את הכוחות להיות! כל ימיהם, כל חייהם. ואם רצה הק-ל וח"ו לא קיבלתם, מההורים/אחים/דמות מחנכת, אל תחכו לגיבור, תהיו אתם הגיבור של עצמכם ותצאו למסע שיחזיר לכם את האור לחייכם...

הבהרה לכל הפונים במייל – בהקשר לילדי אמבש, וסיפורם שהיד והנפש קצים מלהכיל, שחיו בגלות מהחיים עצמם כפשוטו, כתבתי שהטור הראשון (ובכלל כל אלו בסדרה) נכתב תוך מחשבה עליהם, מאחר שזו חובתי מבחינתי להזכיר ברעש משמח וגדול – שאמנם בחירותינו נעשות מבעד למסך פגעי ילדותנו, אך מאחורי כל היעדר אור יש אור עצום לגלות. לכן, לגלות שאותם ילדי אמבש נולדו לחיים מתוך מוות גווע, נותן השראה אמיתית (ומעשית ב"ה ללא דיחוי, וללא תירוצים) לכל אחד באשר הוא, לקום ולחיות. לחיות באמת, ולהחיות את הילד/ה שבתוכנו, לא משנה מה הוא עבר. ולבחור בחיים, זה כבר צעד שמוביל לטוב.

הטורים מוקדשים לעילוי נשמת: דוּוִיד בן שלמה יעקב שווארץ זצ"ל.

תגובות, הצעות, שירים ודברים שבקדושה: אוריין-יסכה hashemonly@gmail.com (נשים בלבד!)

רוצים להזמין את אוריין-יסכה לערב נשי מרגש בביתכן?

(ללא עלות) חייגו לטל: 073-2221290 או במייל aviva@htv.co.il