ניצל בנס בג’ונגל של הונדורס - בזכות פרק תהלים: "הכל מתגמד ליד זה, הכל"

לפני שש שנים, טייל ניר פלאיה בג'ונגלים העבותים של הונדורס - שם חווה נס אדיר בזכות פרק תהילים שהציל את חייו. 

בפוסט מרגש ביותר שפרסם ברשתות החברתיות, תיאר ניר את החוויה שלו וכתב כך: "אתמול יצאתי לטייל בג'ונגל של אזור מוסקטיה, שהוא אזור פרא בתולי כמו האמזונס, ששורץ פומות שחורות וציפורי גן עדן לא מהעולם הזה. תוכנים וציפורים שלא ראיתי מימיי...הלכתי על השביל המסודר שהוביל אל פסגת אחד ההרים, וכשהגעתי לפסגה - ירדתי לכמה רגעים מהשביל המסודר, כדי לחקור קצת מה קורה סביב".

בדיעבד, כך הוא מספר, זו הייתה הטעות הגדולה שלו כי מבלי לשים לב הוא החל לרדת לצדו השני של הג'ונגל, וכשהערב ירד והגשם התחיל - הוא איבד את דרכו. "זה הרגיש פחד אלוקים", הוא משחזר. "לא ידעתי היכן אני נמצא, אבל ככל שירדתי למטה מההר, במחשבה שזו הדרך חזרה לטרוחיו, מקום היישוב ממנו יצאתי לטרק - ככה נכנסתי יותר עמוק למעבה הג'ונגל, לעמק סבוך ללא מוצא".

בשלב הזה בגדיו ספוגים מים, והוא הולך בבהלה ממקום למקום "כמו ציפור חופשייה שהוכנסה לכלוב בעל כורחה. נסגרתי בתוך סבך שרק מצ'טה רצינית יכלה לפלס לי דרך בו. טיפסתי חזרה וניסיתי דרך שונה בתוך הבוץ, אך העצים הגדולים והנחשים שישבו עליהם, הראו לי בוודאות שזו לא הדרך. בנקודה הזו התחזקה בתוכי החרדה. הבנתי שאני נכנס למקום ללא מוצא, והתחלתי להתפלל לאלוקים. הפחד היה עצום. קולות של חיות פרא הגיעו אל אוזניי מרחוק, ולא הייתי מוכן לסיים את חיי במקום הזה. צעקתי 'הצילו', אבל חוץ מהקופים ומהעצים העבותים שעטפו אותי, לא היה אף אדם בסביבה. ידעתי סופית שאיבדתי את הדרך".

"לא הפסקתי להאמין שהישועה תבוא"

בנקודה זו, על אף שמדובר באדם שאינו דתי - ניר מבין שהוא נתון בסכנת חיים, ומתחיל להרים את הראש למעלה. "התחלתי לומר 'שמע ישראל' מספר פעמים, והרגשתי מוגן ובטוח כשהמילים הללו יצאו מלבי. הלכתי ורצתי אנה ואנה אחוז בהלה, והסבך הגדול של היער הטרופי רק הלך והתעצם. הפחד הגדול ביותר שלי היה שאני מעמיק למקום שכף אדם לעולם לא הגיעה אליו. 

"תחושת מחנק ולחץ מילאו את החזה שלי. נכלאתי בג'ונגל ולא ידעתי איך לצאת ממנו. הייתי כלוא במקום ללא מוצא, בטבע הבלתי נגמר הזה, הפראי וחסר הגבולות הזה, אבל המשכתי לנסות. משהו בתוכי נתן לי תקווה גם כשלא הייתה סיבה מוחשית לכך. לא הפסקתי להאמין שהישועה תבוא. המצפן הפנימי שלי לא ידע לנווט, שבק חיים לגמרי. הצמחייה הגבוהה והעצים, סגרו עליי מכל כיוון ולא יכולתי לראות איפה אני. שאגות נמרים הגיעו אל אוזניי ממרחקים וידעתי שהסכנה הגדולה שנשקפה לי אינה מהפומות והנמרים שזהו ביתם הטבעי, אלא מכך שאיבדתי את הדרך ולא הייתי שורד במקום הזה יותר מכמה ימים". 

ובכל זאת, גם בתוך מצב שהוא לכאורה בלתי אפשרי - הבורא יתברך לא משאיר אף אחד לגמרי לבד. גם שם, ניר מגלה פתאום את ההשגחה המופלאה בצורה של מים שהיו שם בשפע, זורמים במפלים קטנים ומתוקים בדרכו ומרווים את צמאונו. 

ולמרות זאת, המחשבות השליליות לא נתנו לו מנוח. "בדמיוני ראיתי את יונית לוי וחבריה בערוצי החדשות בישראל, מדווחים על צעיר ישראלי שנעלמו עקבותיו ביערות העד של הונדורס, ולא מצליחים למצוא אותו. דמיינתי את חבריי הרבים בישראל, שלא היו מאמינים לזה. אני עצמי לא הייתי מוכן להאמין שזהו, שכאן נגמרים חיי, שזהו הסוף שלי - בג'ונגל העבות הזה. ידעתי שיש לי עוד המון להספיק בחיי וידעתי שאני הולך בנתיב האמת והאור ושלא יאונה לי כל רע, אבל החרדה הייתה גדולה מאוד".

"סיימתי לקרוא את פרק התהילים ומשהו הפנה את מבטי לצד ימין שלי"

בשלב הזה ניר נכנע ממרוצתו. 

הוא מתיישב על הקרקע כשהוא ספוג בבוץ ותחושת ייאוש מר מזדחלת במעלה גרונו. הלילה ירד, והוא באמצע שום מקום. "התחלתי לתכנן איך להעביר את הלילה במקום, וביקשתי את עזרת המלאכים השומרים שלי. צעקתי שוב לעזרה, אך ההד שלי חזר אליי בדממה גדולה. לפתע, נזכרתי בספרון התהילים שאמא שלי תמיד דוחפת לי לכיס, לפני שאני נוסע למסעותיי בעולם. פשפשתי בכיס מכנסיי הרטובות, והוא היה שם. שלפתי אותו ואמרתי לעצמי שאם לדוד המלך בבורחו מאבשלום המילים הללו עזרו - אז כדאי שאקרא פרק. פתחתי אינטואיטיבית בפרק תהלים שמדבר על ישועה מסכנות ועל תחנוניו של דוד המלך לאלוקים, שיושיע אותו בצר לו. ברגע אחד, המחשבה שלי הפכה צלולה והראש שלי התמלא בשלווה ותחושת ביטחון עצומה, שלא חוויתי המון שנים. הרגשתי שאני מוגן. סיימתי לקרוא את פרק התהילים, ומשהו הפנה את מבטי לצד ימין שלי. כמו איזה מלאך או שליח אור נסתר, שהיה שם. לא ראיתי אותו, אבל הרגשתי בנוכחותו ומשהו דחף אותי לכיוון שלו. בביטחון שקט ועמוק, ידעתי שמובילים אותי החוצה אז קמתי, והלכתי והלכתי מבלי להבין מה קורה. פשוט הרגשתי בטוח ומוגן. הרגליים שלי הלכו מעצמן, מבלי לדעת לאן. פילסתי את דרכי בין ענפי השרך האדירים, טיפסתי מפה לשם, למטה ולמעלה, והמשכתי ללכת עד שפתאום ראיתי שביל. 

"נפלתי ארצה. הייתי גמור ומותש, אבל הרגשתי שאני קרוב לשביל שממנו באתי, ושהשביל הזה חייב להתחבר לשביל המרכזי. זכרתי שכשעזבתי את השביל המסודר, עשיתי ביציאה ממנו סימן דרך של שני ענפים שישבו זה על זה, שכך אזהה את הדרך במקרה וחלילה אלך לאיבוד. חיפשתי את הסימן הזה בביטחון, ביודעי שבורא עולם בכבודו ובעצמו הלך שם איתי יד ביד, והשרה עליי שלווה עמוקה. זו תחושה שהיא מעבר למילים או רגשות, תחושה של יציבות ושלווה פנימית שמקורה במעיין הנשמה המפעפע מבפנים".

הוא לא טעה. 

הוא המשיך ללכת כשבקצה עיניו הוא הולך ומזהה יותר ויותר את הסימן שהשאיר בקצה השביל. "הלכתי לכיוונו, ותוך דקות נשמתי לרווחה. מצאתי את הדרך חזרה והודיתי לאלוקים. אני אינני אדם דתי, אבל אני מאמין בבורא עולם וברוח הגדולה שלו המתגלמת בטבע האדיר. ומה שקרה לי בעקבות קריאת פרק התהילים בשעת צרה, הוא דבר שאין לי עליו הסבר - אבל אין עוררין על כך שיש עוצמות אדירות של הגנה וישועה בספר הזה. אלוקים נענה מיד כשהאגו נכנע בלב פתוח, מול המילים הללו. עברתי ביערות הפרא הללו שיעורים אדירים של ביטחון ואמונה בבורא עולם, ואני יודע שאני לא אופקר לרעה ושהוא יהיה איתי גם בשעת אפילה, כשאזדקק לו וכשאזעק אליו מתהומות - כי זה אכן מה שקרה. זה נס גלוי ואני מודה לו על החסד הגדול שקרה לי, ועל כך שלא הפסקתי להאמין, גם בתוך הניסיון הגדול. החיים לא מובנים מאליהם, עלינו לזכור תמיד לחיות אותם באהבה ובאמונה. גם כשהחושך מסביב גדול מאוד, עלינו להמשיך לאהוב, לסמוך, להאמין ולהודות. זה מה שחשוב באמת, והכל מתגמד ליד זה. הכל. לא מלחמות בין אנשים ולא שטויות, תהיו טובים לעצמכם ולאחרים וקחו הכל בפרופורציה בחיים. תאהבו את דרך השלום ולא את דרך המלחמה, כי זוהי האנרגיה הכי חזקה שמחברת אותנו לחיים",  הוא מסכם.