במחשבה תחילה לפרשת משפטים: השקר של העשיר שהתגלה לרב מהציטוט בגמרא

"אתה רואה את המיליונר הזה?", מראה יצחק בהתרגשות לחברו, "מתחשק לי עוד פעם שהוא ייתן לי מיליון דולר". 

"מה, הוא נתן לך פעם מיליון דולר?", משתאה החבר.

"לא", משיב יצחק. "הוא לא נתן. אבל כבר התחשק לי פעם שהוא ייתן"...

* * *

"אם כסף תלווה את עמי", מלמדת התורה כיצד גומלים חסד בממון שחנן אותנו בו הבורא, או בנתינת צדקה או בהלוואה לנצרך בשעת דחקו, "את העני עמך".

מן המילים "את העני עמך" למדו חז"ל (בבא מציעא עא): "עני ועשיר - עני קודם. ענייך (עניים שהם קרובים וממשפחתך. רש"י) ועניי עירך - ענייך קודמין. עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמין".

דהיינו: יש דיני קדימות בצדקה. אם יש לנו אפשרות לתת רק לעני אחד ולפנינו שני עניים - יש עניים מסוימים שקודמים לאחרים. או שהם קרובי משפחה, או שהם עניים מאותה עיר.

וצריך להבין: אם הגיעו לפנינו שני עניים שנצרכים באותה מידה, מפני מה אנו מעניקים זכות קדימה לעני תושב העיר או אפילו לעני קרוב-משפחה? הלא במקום אחר לימדונו חז"ל "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי (-מי אמר שהדם שלך אדום יותר מדמו של השני. מדוע אתה עדיף עליו)?!"

"אני מצטער מאוד", התנצל העשיר וקם ממקומו לאות שהפגישה הסתיימה, "יש לי אח עני ואני צריך לתמוך בו. והלא אמרו חז"ל שקרוביו של אדם קודמים לכל אדם. אינני יכול להשתתף במגבית".

גבאי הצדקה יצאו מאוכזבים מביתו של העשיר. כאשר נכנסו אליו עם המקרה הקשה שהגיע לפתחם, קיוו מאוד שייתן להם סכום הגון ומשמעותי מהסכום הכללי אותו תכננו לאסוף. אם לא סכום משמעותי, לפחות משהו סמלי. אבל אף לא פרוטה?!

בתום היום הגיעו הגבאים לביתו של המרא דאתרא. הם שיתפו אותו במצוקה הקשה שעבורה הם אוספים מעות לצדקה.

"כמה נתן פלוני?", התעניין המרא דאתרא.

לאחר ששאל הרב על מספר יהודים מבני הקהילה ודרש לדעת את הסכום שנתנו עבור המגבית, הגיע הרב לשמו של העשיר שסירב להשתתף ושאל כמה הוא נתן.

"מאומה", החמיצו הגבאים פנים. "הוא התנצל שהוא תומך באחיו העני ואינו יכול להשתתף במגבית כלל ועיקר".

הרהר הרב מעט ופסק: "ברי לי כי גם באחיו אינו תומך. אולם למען לא תחשדוני חלילה בהוצאת שם רע ליהודי, ירוץ אחד מכם לביתו של אחי העשיר, ישאל אותו האם אמת הדבר שאחיו תומך בו כלכלית".

אחד הגבאים הצעירים התנדב למשימה. כעבור מחצית השעה שב מתנשם ומתנשף ועל פניו אותות פליאה ברורים. "וכי רוח הקודש יש לרבנו?", תהה הגבאי.

האח העני שמע את השאלה וענה כשדמעות חונקות את גרונו שלא ראה מאומה מהונו של אחיו.

"לא נביא אני", ביטל הרב את התרגשותו של הגבאי בהנף יד. "העשיר תירץ את אי הנתינה שלו בכך שחז"ל אמרו שיש להעדיף את הקרובים על פני כל היתר.

"הידעתם מדוע העדיפו חז"ל את הקרובים? כיון שקשה לאדם להוציא מממונו עבור אחרים, אולם מטבעו של האדם לרחם על קרוביו. אמרו חז"ל: אם באו לפניך שני עניים וביכולתך לתת רק לאחד מהם, תן לקרוב קודם.

"לאחר שתעניק לקרובך, שמטבעך אתה מרחם עליו, תגלה שיש לך מה לתת גם לעני השני...

"כאשר העשיר תירץ את סירובו להשתתף במגבית בטענה שהוא תומך באחיו - הבנתי שלא ייתכן שנתינה לאחיו גרמה לו להימנע מלתת לאחרים. אין זאת, כי אם גם לאחיו-בשרו התנכר בשל תאוות הממון"...

* * *

התחשבות זו של התורה ברגשות האדם, הכרה בקושי שלנו לבצע מצווה מסוימת - היא זרקור לפינות החשוכות של חיינו.

לפעמים מצב הרוח שלנו מגרד את הרצפה. אין לנו כוח לשום דבר והחשק שלנו מוכרז כנעדר מזה זמן מה. במקום להכריח את עצמנו לעשות בכוח דברים שאיננו חפצים בהם, להיסחב בלי אנרגיה עם המעשים שלנו, כי אין ברירה וחייב לעשות - מלמדת אותנו התורה להתחיל מהמקום שבו נעים לנו.

ניקח משהו קטן שכן מתחשק לנו לעשות, נתחיל ממנו. לפתע נגלה ש"אם התחשק לי פעם - מתחשק לי עוד פעם" - המעט הזה שעשינו נטע בנו רצון והעניק לנו אנרגיה להמשיך ולעשות.