כשהיהודי הפולני הסתתר אצל היהודי הבוכרי

היה מי שאמר, שהסכנה בחיסון הקורונה, שהוא עלול לגרום לנו לחזור לשגרה ולהתמודד עם החיים האמיתיים...

אבל האמת היא, שההתמודדות עם "החיים האמיתיים" היא יותר בסגר מאשר מחוצה לו, שכן דהרת השגרה מוצפת בהסחי דעת מהחיים האמיתיים - עולמנו הפנימי.

אדם אחד עשה חיסון נגד הקורונה, וכשחזר הביתה החל לראות מטושטש.

הוא מיד הרים טלפון בהול לקופת החולים וסיפר בתרעומת על התסמינים שחש, ואז התברר שהוא שכח שם את המשקפיים...

אדם מתקשה לקחת אחריות ולהתמודד עם חייו, בפרט אם מדובר בטעויות שעשה. ואכן, בחיי השגרה קל למצוא על מי "להפיל את התיק" ולהתחמק מאחריות, אך בסגר אנחנו נדרשים ליטול אחריות ולהתמודד, כי אין יותר את להאשים - זה רק אנחנו וארבעה קירות...

אך כמה אירוני, שבכוח סגרי הגוף לפתוח את מסגרי הנפש, להוציאה מחושך לאור ומשקר לאמת.  

הבה נלמד על נפתולי החיים האמיתיים.

* * *

חשיבות רבה נודעת להתחלה של סיפור. כל סופר טוב מכיר את השאלה: מה תהיה המילה הראשונה בספר - הטביעה השחורה הראשונה על פני הדף הלבן?

עיקרון זה מצוי גם בתנ"ך. הספרות היהודית גדושה בפירושים למילה הראשונה בתורה "בראשית", כי בעצם "כל התורה כולה נכללה בבראשית" (אגרא דכלה, בראשית - צירופי בראשית), ומשום כך בחר האלוקים דווקא בה לפתוח את ספרו.

ובכן, פרשת משפטים היא מעין התחלה לפרשת המצוות. אחר מעמד הר סיני, בו נאמרו לישראל עשרת הדברות, מפרט משה רבנו בפני ישראל את יתר המצוות - שש מאות ושלוש עשרה במספר.

ובאילו מצוות בחר ה' שמשה יתחיל?

נתבונן נא בפרשתנו ונמצא שהיא עוסקת בעיקר במצוות סוציאליות, בגיבוש המתווה האלוקי להתנהלות אנושית וחברתית תקינה.

וצריך להבין, מדוע לא הוקדשה ההתחלה ללימוד המצוות שבין אדם למקום - לחיזוק הקשר עם האלוקים, שזה עתה בחר בהם לעם?

לאור אותו עיקרון נוכל לתמוה גם על "עשרת הדברות", אשר נאמרו לישראל בראשית התהוותם לעם: מדוע צוו תחילה דווקא במצוות "שכליות" אלה, המחייבות כל בר דעת באשר הוא?

* * *

המגיד הנודע, רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, סיפר על אחת מחוויותיו בעת מלחמת העולם.

"פעם אחת נקלעתי במנוסתי לתחנת רכבת בבוכרה, כשאין בידי כרטיס נסיעה להמשך הדרך ואין לי מכר או גואל בכל האזור שיוכל להושיעני.

החושך קרב, ועוד מעט ימצאוני משוטט בלילה ויובילו אותי היישר אל בית הסוהר, ומשם הדרך קלה לעולם הבא...

תרתי אחר מקום מסתור, אך חששתי שאם יתפסוני מסתתר, יוחמר דיני שבעתיים. כך הלכתי מהרהר, ולפתע ראיתי בפאתי התחנה אדם זקן יושב ומצחצח נעליים לכל דורש ומשלם.

'אולי הוא יהודי?', הרהרתי.

אך איך אברר זאת? אם אשאל אותו, והוא אינו יהודי, הוא עלול להסגיר אותי.

נשאתי עיני לשמיים והתפללתי לה' שיושיעני, והנה צץ במוחי רעיון.

התקרבתי אליו, רועד כולי, וקראתי בקול את הפסוק: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"...

מששמע הזקן את קריאתי, הוא הרים את עיניו מהנעליים שהחזיק והביט בי בעיניים בורקות, ולחש: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", במבטא בוכרי עתיק...

אחד-עשר יום התחבאתי בביתו. לא הבנו אחד את השני, הוא דיבר בוכרית ואני דיברתי אידיש, נעזרנו קצת עם הידיים, וברוך ה' ניצלתי.

באחד הלילות חשבתי לעצמי, ועיני זלגו דמעות: הרי אם הייתי גוי, חלילה, כל מה שהייתי קורא לפניו בפולנית, לא היה שווה כלום. 'לך לכל הרוחות' הוא היה אומר לי, ושולח אותי...

ריבונו של עולם, איזה קשר יש לי עם היהודי הבוכרי הזה? הוא לא מבין את שפתי, הוא לא מכיר אותי ואף לא את הורי, והוא מעולם גם לא ראה אותי. אני מפולין והוא מבוכרה...

"אבל שנינו, אני והוא, אומרים את אותו 'שמע ישראל'", סיים הרב גלינסקי זצ"ל.

* * *

בכל אדם טבועה אמת פנימית ומוחלטת, מין מצפן המונע על פי "שכל ישר".

כך, למשל, ההכרה במציאות ה' אינה דורשת הוכחות וראיות. לו רק יתבונן האדם במורכבות הבריאה מתוך מבט ישר ואמיתי, כי אז ייווכח שלא תיתכן בריאה שכזאת ללא יוצר או מתכנן.

אלא, ששכל האדם, יהיה ישר ככל שיהיה, נתון הוא להשפעת הלב, ובכוח נגיעותיו לעוות אפילו את השכל הישר ביותר.

כך מגלים חז"ל (ילקוט שמעוני, ירמיהו רמ"ז, רצ"ו): "יודעין היו ישראל בעבודת אלילים שאין בה ממש. ולמה עבדו עבודת אלילים? להתיר להם עריות בפרהסיה". הרי לנו, איך ידיעה ברורה ומוחלטת התעוותה בעקבות נגיעת הלב בתאווה פלונית.

וזאת בעצם עבודת האדם בכך מהלך חייו: לאמת את ידיעות שכלו ולזקקן מכל עיוותי נגיעות הלב.

לדעת הרב דסלר זצ"ל (מכתב מאליהו, ח"א עמ' 170), זהו תפקיד האמונה, וכדברי רבי ירוחם הלוי ממיר זצ"ל: "בחינת האמונה היא: שיתברר אצלו על פיה בברירות ודאית גמורה, פירוש - שבלבו לא יהיה שום מקום לספק, אלא רק ודאי גמור ממש".

נמצא, שכאשר האדם מזקק את ידיעתו מנגיעות חיצוניות, או אז "בוחר" הוא לבקש את האמת, ורק אז הידיעה נעשית "שלו". כל ידיעה אחרת, שלא זוקקה מנגיעות הלב, אינה שייכת לאדם, כי היא לא אמיתית; זהו פרי עיוות הלב, לא שכל ישר.

זאת בעצם ביקש ה' ללמד את ישראל.

ליבת היהדות הם עשרת הדברות. ומה תוכנם? שכל ישר! ציוויים ברורים, שדי בנקיות הדעת מנגיעות הלב כדי להכיר באמיתתם.

על זו הדרך החל משה לבאר בפני ישראל דווקא את המצוות המחנכות לחיי חברה תקינים, היות וציוויים אלה ניתן להבין בנקל בשכל ישר, וההכרה בנחיצותן עולה על נגיעות הלב.

ומכך נדרשו ישראל להקיש ליתר המצוות, שאת ידיעת כולן יזקקו מכל נגיעה, ויתמסרו לקיימן.

* * *

מגלה המהר"ל: "לעתיד לבוא, בשעה שיגלה הקב"ה את הגילויים הגדולים והנפלאים - לא יתגלו לאדם אלא רק כשיעור שהאמינו בו כשהיו בהסתר" (עיין בדבריו במכתב מאליהו, שם).

כולנו נמצאים בתקופה מאתגרת, בהסתר. זה הזמן להתבונן ולאמת את ידיעותינו בכוחו של הבורא, בהכרה בשכל ישר במציאותו והשגחתו.

נגיעות הלב הן שסוגרות - לא המשטרה! וה' הוא המרפא - לא החיסון!