חוקר יהדות מרוקו: "שרפנו בובת המן יחד עם תמונתו של היטלר"

במשך ארבעים השנים האחרונות, עד לשנה האחרונה, לא הייתה שנה בה לא ביקר אשר כנפו במרוקו. הוא היה נוסע לשם בקביעות, לא רק בשל געגועיו למראות ולנופים, אלא גם מכיוון שהוא עוסק במחקר של האזור ובחיפוש עדויות הקיימות בו לחיים יהודיים, זאת כחלק מעיסוקו בשימור ובהפצת התרבות והמורשת של יהודי מרוקו.

כנפו אינו צעיר. הוא מתקרב לסוף העשור התשיעי לחייו, אך את מחקריו הוא ממשיך לבצע במרץ, ובימים אלו אף עובד על כתיבת ספר חדש. "אי אפשר להפסיק לתעד", הוא אומר בשיחה שאנו מקיימים אתו, ואף מוסיף: "במשך שנים חיכיתי לרגע שיהיה אפשר לטוס מהארץ למרוקו באופן ישיר. תמיד היה לי כל כך קשה להחליף טיסות בדרך ואחר כך להיות שם במשך שבועיים לכל היותר. זה פגע בכל המחקרים שלי. כואב לי שהבשורה הטובה על היחסים החדשים עם מרוקו מגיעה רק בימים בהם אין טיסות; ימים שבהם לא רק שאני לא יכול לנסוע למרוקו, אלא אפילו לקניות בסופר אני בקושי מרשה לעצמי לצאת".

כתב עת על יהדות מרוקו, בעריכת אשר כנפו

משפחת רבנים

על שנות ילדותו במרוקו מספר כנפו בגעגועים: "גדלתי בעיר מוגדור, למשפחה חשובה מאוד. אבי היה ממנהיגי הקהילה, סבי – רבי דוד כנפו היה הרב של העיר, ואבא שלו – הרב יוסף כנפו היה ידוע כתלמיד חכם עצום וכתב עשרות ספרים. לא זכיתי להכיר אותו, אבל במשך השנים האחרונות אני מוציא את כתביו לאור. זוהי עבודה מאוד לא פשוטה, כי קשה להבין את כתב היד שלו, שהוא כתב יהודי-מרוקאי. צריכים להיות ממש מומחים כדי להצליח לפענח, אבל אני עושה את מירב ההשתדלות, כי ברור לי שיש חשיבות עצומה לשימור הכתבים הללו".

על שנות ילדותו יש לו רק דברים טובים לספר. "גדלתי יחד עם 12 אחים ואחיות בבית לא גדול, אבל באווירה משפחתית נהדרת, בזכות העובדה שהוריי היו מחנכים יוצאים מן הכלל. כל החיים שלנו נעו סביב המורשת שסבא השאיר לנו, תמיד דיברנו עליו".

במוגדור של אותם ימים התגוררו לדבריו של כנפו שלוש קבוצות מרכזיות – הערבים, היהודים והצרפתים. "אנחנו, היהודים, חיינו אמנם בתוך עצמנו, אבל היו לנו קשרים גם עם הערבים והצרפתים שהתגוררו באזור. אבא למשל עבד אצל מעסיק צרפתי, ולו עצמו היו פועלים ערביים. גם מעבר לקשרי עבודה, היו לנו איתם קשרי ידידות. כך למשל במימונה, אחרי שבעה ימים בהם לא אכלנו חמץ, היו הערבים יוצאים לקראתנו ומביאים לנו קמח, שיבולים, דבש וחמאה. מצד שני, הערבים ידעו שבמהלך חג הפסח הם יקבלו מאתנו מצות – מאכל שהיה אהוב עליהם ביותר. לעתים קרובות גם שלחנו להם חמין של שבת".

שוק במוגדור. ציור: חי כנפו

מה היה מצבה הכלכלי של הקהילה במוגדור?

"הקהילה היהודית בעיר נחלקה לשתי קבוצות – היו את העשירים שהתגוררו בחלק שנקרא 'הקסבה', בסמוך למרינה, והיו את האנשים הפשוטים שהתגוררו ב'מלאח'. שם גם התגוררו כאלו שהיו עניים מרודים ממש.

"אנחנו, כמשפחה עם 13 ילדים, לא נחשבנו לעשירים ולהוריי היה קשה לכלכל אותנו. למרות זאת אני זוכר שהתארחו אצלנו תמיד בני דודים ואבא היה עושה כל מאמץ כדי להגדיל את המשכורת ולהצליח לספק לנו את כל מחסורנו. כך למשל בערב פסח אבא היה מייצר יין כשר לפסח, והוא גם היה מפיק שמן מיוחד שהיה טעים מאוד.

"אמא שלי הייתה היהודייה הראשונה בעיר שפתחה עסק לתפירה. היא העסיקה במתפרה שלה בנות שהביאה מהאזורים העניים במלאח, והעניקה להן לא רק אפשרות להתפרנס, אלא גם טיפלה בהן וליוותה אותן מבחינה רוחנית".

הסקלה של מוגדור. ציור: חי כנפו

איפה למדת כילד? הייתה אצלכם מסגרת חינוכית?

"בוודאי. היו לנו שתי מסגרות לימודיות – הראשונה הייתה מסגרת של חיידר שנועד לילדים מגיל שנתיים ומעלה. למדנו יחד כ-40 ילדים בכיתה והמלמד לימד אותנו לקרוא ולכתוב בעברית. כולנו ידענו כבר בגיל שנתיים לקרוא ולכתוב, אך לא הבנו את משמעות הדברים שקראנו, כי לא שלטנו היטב בעברית. בהמשך גם קראנו מהחומש ולמדנו משניות, שוב, בלי להבין מה שאנחנו קוראים.

"בגיל חמש עברנו לבית ספר ששויך גם כן לקהילה היהודית, אך היה פתוח יותר. בית הספר גם הציע מסגרת תומכת וארוחה חמה לילדים שהגיעו מבתים בהם לא היה מה לאכול".

עיני המן ומתנות לאביונים

בימים אלו של ערב חג הפורים, נזכר כנפו באווירה הפורימית והייחודית ששררה ברחובות מוגדור. "פורים היה חג מאוד עליז בעיר. החגיגות המרכזיות התקיימו דווקא במלאח, היכן שהתגוררו העניים. היו גם הרבה מאוד יהודים מהכפרים הסמוכים שהצטרפו, כדי לחגוג אתנו את החג. לאורך המלאח היו מקימים מעין ביתנים בהם מכרו דגים או קציצות עם כוסיות עראק מקומי. בביתנים נוספים מכרו עוגות מיוחדות כמו עוגות דבש וכן עוגה מיוחדת שנקראה 'סבכיה', מלשון 'חלון' בערבית, כי היו בה חורים כמו בחלון.

"היו אנשים מיוחדים שארגנו לאורך הרחוב כל מיני משחקים, כמו זריקת קופסאות, או תחרויות, תמורת תשלום לא גבוה. היו גם מקומות בהם שחקו בקלפים, אך לא בסכומי כסף גדולים. בשלב מסוים במהלך החגיגות היו לוקחים בובה ענקית, קוראים לה 'המן' ושורפים אותה במרכז המלאח. אני זוכר שבימי מלחמת העולם השנייה, כאשר הייתי ילד קטן, לקחו תמונה של היטלר ימ"ש, תלו אותה על יד 'המן' ושרפו אותם יחד".

ספרים שכתב אשר כנאפו

ואיך חגגו את החג בביתך?

"גם בבית היה לנו אוכל מיוחד לפורים – קוסקוס עבה שהתבשל עם חלב חמצמץ. כינינו אותו בשם 'ברכוק'. בנוסף, אכלנו הרבה מיני מתיקה. לאמא שלי היה מנהג מעניין – היא הייתה אופה לחם ותוקעת בו שתי ביצים, כאילו היו שתי עיניים. כינינו את זה בשם 'עיני המן', והייתה לכך גם סיבה: במדרש מסופר שכאשר אסתר השיבה לאחשוורוש במשתה היין: 'איש צר ואויב המן הרע הזה', היא לקחה שיפוד ותקעה אותו בעין של המן. לזכר זה הכנו את 'עיני ההמן'. כילדים כל כך נהנינו לנעוץ את השיפוד בדיוק בתוך העיניים. אגב, עד היום אני נוהג לקיים את המנהג הזה עם ילדיי ונכדיי".

כנפו מציין שאי אפשר להזכיר את פורים מבלי לדבר על ה'קרדה' – דמי הפורים. "במשך כל השנה ציפינו לחג, כי ידענו שאז נזכה לקבל כסף. בבית הכנסת היה מקובל שאחרי קריאת המגילה בלילה וביום, נעמדים העניים בטור ארוך, עוברים בין המתפללים ו'תובעים' את מה שמגיע להם, שהרי זו אחת ממצוות היום. גם אנחנו כילדים נעמדנו בקצה הטור ותבענו את ה'קרדה'. זה זכור לי כחוויה מיוחדת".

ומה עם משלוחי מנות?

"בוודאי שקיימנו את מצוות היום ושלחנו משלוחי מנות, הכל בהתאם לכללים המופיעים בהלכה. אבל בשונה ממה שקורה בארץ, לא שלחנו מיני מתיקה ושוקולדים, אלא אוכל של ממש, בדרך כלל בצירוף משקה".

המנהג היחיד שלדבריו של כנפו לא היה קיים אצלם כלל בחג הוא מנהג התחפושות. "לא התחפשנו", הוא אומר, "לא יודע מדוע, אבל לא הכרנו את המנהג הזה. דווקא התחפושות היו קיימות אצלנו בחג אחר – במימונה שלמחרת פסח. אז היינו מתחפשים ועוברים בין הבתים, טועמים מכל טוב ומאחלים 'תרבחו ותסעדו'.

ספרים שכתב אשר כנאפו

אל ארץ ישראל

אתה מתאר חיים כל כך יפים במוגדור. מה אם כן גרם לכם לעלות לארץ?

"קודם כל החיים שלנו היו אכן יפים, אבל אי אפשר להתעלם מכך שלא תמיד הם היו פשוטים. לעתים לא רחוקות היו הצקות מצד השכנים הערבים, ולצורך הדוגמה לא יכולתי לצאת מהבית מבלי לחשוש שמישהו יתפוס אותי ויכה אותי בלי סיבה. כי לצד היחסים הטובים עם הערבים, היו גם חששות כבדים.

"כשהייתי בן 15 הגיעו למוגדור אנשי העלייה וסיפרו על כך שעומדת לקום מדינה שתרכז בתוכה את כל היהודים. כולנו בקהילה היהודית היינו אנשים מאוד מאמינים ואוהבי הארץ, אז באופן טבעי הוחלט שעוזבים הכל ועולים ארצה".

בשלב הראשון, לדבריו, ארגן אביו שכאמור היה ממנהיגי הקהילה, קבוצת בני נוער שמנתה כ-40 ילדים שיעלו לישראל. "אבא לא כלל אותי ואת אחיי בקבוצה, אבל אנחנו התחננו וביקשנו ממנו שיצרף גם אותנו. כל כך רצינו לעלות לארץ. אבא הציע שנעלה בהמשך, יחד עם שאר בני המשפחה, אך זה לא עזר. בסופו של דבר הוריי השתכנעו ושלחו אותי יחד עם עוד שלושה מאחיי. כך עלינו לארץ והתגוררנו בקיבוץ בני דרום. הוריי עלו רק חמש שנים אחרינו".

לדבריו של כנפו, עד היום הוא מודה על הסייעתא דשמיא הגדולה שהייתה לו בכך שנשלח לקיבוץ דתי. "זה בזכות אבא שלי, שהדגיש לי לפני שיצאנו לדרך, שאתעקש על הנקודה הזו בכל  מחיר", הוא מבהיר. "לצערי, כמעט כל חבריי שהגיעו אתנו נשלחו לקיבוצים שאינם דתיים ושבוע אחרי שהגיעו כבר אכלו טרפות. זה נורא, כי במוגדור היינו כולנו דתיים ושמרנו קלה כחמורה. במבט לאחור אני חושב שזה נורא מה שעשו לילדים האלו, שאיבדו את כל הזהות הדתית שלהם. כואב לי הלב על כך".

ספרים שכתב אשר כנאפו

מה קורה כיום עם הקהילה היהודית במוגדור? נשאר ממנה משהו?

"כמי שמגיע למוגדור לעתים קרובות מאוד, אני יכול לציין שלא נשאר מהקהילה שום דבר. אין כיום יהודים שמתגוררים במוגדור. מה שכן יש בעיר, זו תיירות יהודית רבה מאוד, כי יהודים מגיעים מכל רחבי העולם כדי להתחקות אחר המסורת המיוחדת והמעניינת של העיר. כחלק מכך הקימו מחדש את בית הכנסת 'סלת קהל' – בית הכנסת המרכזי בו נהגנו להתפלל. לפני כשנתיים הוא נפתח לציבור ומידי פעם מתקיימות בו תפילות. אגב, זהו בית הכנסת בו התפלל רבי דוד אלקיים שהיה ממחברי שירת הבקשות, אותה נהגנו לשורר במשך כל תקופת החורף.

"באופן אישי אני מתרגש בכל פעם כשאני מגיע למוגדור ונחשף לדברים חדשים ובלתי מוכרים. המחקר האחרון שלי עוסק דווקא בשירה שנמצאת על הקברים בבתי העלמין. זהו דבר שלא קיים בשום מקום אחר, וזה מרתק ממש. בקרוב יצא ספר שלי בדיוק על הנושא הזה שנקרא 'שירת האבנים'".

אתה חושב שההסכם שנחתם לאחרונה עם מרוקו יסייע לך במחקרים?

"אין לי ספק בכך. אמנם עד היום התאפשר לנו לחקור, אבל כעת אני מאמין שנזכה לשיתוף פעולה מקומי, וכך נוכל לבצע את המחקרים יותר בקלות ובתנאים נוחים יותר".