אפרת ברזל על הסודות שמעיקים עלינו בלי סיבה

אני מתבוננת על הקטנים חגים בבימבות השבורות בסלון, כאלה בימבות שידעו ימים חדשים יותר ונפצעו בעיקר מנזקי מזג האוויר, בהיותם גרים במרפסת.

כולם דוהרים.

רגע אחד הרעש הזה מעצבן אותי כל כך, ורגע "למה, תני להם, לאן יש להם ללכת עכשיו".

פעם, מסלולי בימבות אופציונליים היו ממש חלק משיקול הדעת שלי בבחירת קביעת משכננו.

כשיש שני פתחים למטבח, לסלון, למרפסת, כשיש אפשרות להיכנס ולצאת תוך כדי נפנופי רגליים לתנופה מצד אחד, להיעלם לרגע, ולחזור מפתח אחר בצד השני - זו חוויית נהיגה אחרת.

על מה הם חושבים כשהם נוסעים?

מה מתחולל שם, בעולם הפנימי שלהם?

מה מתחולל בעולם הפנימי שלנו, המבוגרים.?

עולם שאסף אל כיסיו יותר מידע, יותר סודות ויותר אנרגיה להסתיר.

עולמנו המקביל, זה הפנימי, חי איתנו כל הזמן.

לפעמים אנחנו מוצאות את עצמנו מקפצות כמו במשחק קלאס שצויר עם גירים על המדרכה בין הידע שאגרנו בעולם הפנימי הסודי שלנו, לבין מה שמותר לחשוב בעולם החיצוני.

ישבנו ודיברנו את סיפור חייה של אישה יקרה.

היא כמעט בת שישים, אבל הדמעות שהיא בכתה היו דמעות חדשות לגמרי.

סיפור החיים של כולנו הינו מזמן לא העובדות שנספר. מעל העובדות גרים הסודות והדרכים שלנו לנסות לפענח את מה שקרה שם.

לפעמים כבר מזמן עזבנו את העובדות לנפשן, ואנחנו חיות את מאחורי הקלעים של עצמנו.

במשך שנים היא חשבה שהעולם הפנימי שלה, שהוא כל כך שלה, לא ראוי, או אסור, לא נכון, או פסול.

נתקלתי בזמן האחרון ביותר מדי נשים שמפחדות מעולמן הפנימי. שחושבות שמשהו לא תקין בו. שחושבות שאם יש פער בין מחשבות הפנים או הסתכלות תוך הנפש, למחשבות החוץ, משהו שם לא בסדר.

עולמנו הפנימי הוא אחד הדברים הקסומים שיש לנו. הוא מסלול בתוכנו. מכובד מספיק בכדי שיהיה שלנו וראוי להתייחסותנו.

פעמים רבות מגלים שהדברים שהכי פחדת שאת חושבת אותם, תקינים, ונחשבים אצל מוחות רבים אחרים, רק שאף אחד לא מדבר עליהם.

היא היתה כזו אישה נורמטיבית. קצת לא אהבה את גיסתה, מה יותר נורמלי מזה?

קצת קינאה באחותה, מה יותר הגיוני מזה?

קצת כעסה על המורה ההיא שהעליבה אותה לפני כל הכיתה.

לפעמים אנחנו מעמיסות על עצמנו כל כך הרבה האשמות וסודות ותוכניות מגירה, שכבר אפשר שנתמוטט בעצמנו.

לעולמנו הפנימי יש מקום בתוכנו, ודווקא בו מתגלה פעמים רבות הסיפור האמיתי של חיינו. דווקא עליו אנו יכולים לגלות אמיתות חדשות ככל שאנחנו מתבגרות וגדלות.

"אה, אז אני לא צריכה להתבייש במחשבות שלי?".

"אה, אז אני לא היחידה שמרגישה ככה?".

"אה, אז הסוד הזה שאני שומרת שנים רבות, כבר לא רלוונטי?".

לא, את סתם סובלת מנשיאתו, את שומרת אותו בכיס הקנגורו שלך, המקשה עליך כל כך.

בלי שאת שמה לב, את מעבירה אותו מעוות לילדיך, ועוד דור במשפחה גדל עם הצל הזה.

שחררי עצמך, תפילותיך יהיו זכות יותר, השמש תאיר לך בבהיר יותר, הקפה יהיה לך טעים יותר, תחיי בלי הנטל הזה.

יש לי חברה שהסתירה שנים סוד בריאותי שארע לה כשהיתה נערה צעירה.

הסוד העיק עליה.

 היא הסתובבה איתו שנים. איש לא ידע, מלבד הוריה והאחים הבוגרים.

 יום אחד היא החליטה שהיא משחררת אותו לעולם.

 זה לקח עוד תקופה של זמן, תהליך, והחלטנו שאנחנו עושות את זה ביחד.

חשיפת הסוד היתה, באופן חד משמעי, הודאה בשבילה על כשלון והפסד. על נחיתות ופחיתות חברתית, גופנית, מעמדית.

היא החליטה על מעגלי החשיפה - חברות, חברות רחוקות יותר, עבודה, שכנות, הלכנו קליפה קליפה.

השתמשנו במכשיר הפשוט הזה שנקרא טלפון.

עמדנו יחד.

אי אפשר היה לשבת, המתח לא אפשר.

עמדנו וצלצלנו יחד למספר הראשון, לחברה הראשונה.

"הלו? כן?".

"הי, מה שלומך? את שומעת, אני מתקשרת עכשיו כי רציתי לספר לך משהו".

"מה זה?", שאלה החברה.

והיא הסבירה, והחברה המשיכה, "אה, אוקיי. תגידי, מה קורה עם העבודה שצריך להגיש בראש חודש הבא?".

והיא הסתכלה עלי, ואני עליה.

זהו?

זהו. השמיים מעליה לא נפלו, האדמה לא פערה פיה. המשכנו ככה אל עוד חברה ועוד חברה. ידענו שכל חברה ששומעת עושה עם המידע הזה מה שהיא רוצה. עשינו בוקר של גילוי סוד.

החיים המשיכו.

לפעמים אני חושבת, למה אני אוהבת כל כך לחזור למקומות בהם הייתי בילדות, לעמוד שם עם זמן ולהסתכל, הפעם כאישה בוגרת על בניין, על מגלשה, על גן? לחזור לשם, אבל הפעם עם ידע שנוסף, גילויים חדשים וסודות שכבר לא מעניינים?