סיון רהב מאיר: כשהחדשות של היום הן בדיוק אותן חדשות כמו לפני חצי שנה

זה הכה בי השבוע, כשהגשתי את אחת מתוכניות האקטואליה. פתחנו במערכת החינוך, עברנו למוטציה חדשה שאולי התגלתה, המשכנו לבעלי המסעדות וחדרי הכושר, ואז דיברנו על המצב במחלקות הקורונה והבאנו שני פוליטיקאים לראיונות על הבחירות. פתאום הבנתי שאם אבדוק את המבנה של התוכנית מלפני חודש, ושל החודש שלפני כן, זה ייראה בדיוק כך. זו לא אשמתנו, אלה באמת החדשות.

כבר שנה שאנחנו מדברים על אותם הנושאים, רק הסדר והעוצמה משתנים: מערכת החינוך נפתחת ונסגרת, עולם המסחר נפתח ונסגר, נתב"ג נפתח ונסגר, הבחירות נפתחות ונסגרות. גם הפרצופים של כוכבי התקופה לא מתחלפים. אנחנו מכירים כבר את כל הז'קטים של גבי ברבש ושל יפה בן דויד, את כל התמונות שיש לגליה רהב מאחוריה בחדר העבודה שלה, ואת כל הילדים של אדיר מילר שבטח שובר את הראש איך לייצר עוד מערכון על המצב. השבוע לופ הקורונה הזה השלים את עצמו, כשחזרנו לדווח על הגבלות פורים בקורונה. איזה תחושת דז'ה־וו חריפה. מה עושים?

קודם כל, תורמים את תרומתנו הקטנה למאמץ המלחמתי: מתחסנים, ממשיכים לשמור על הכללים, עוזרים למי שבמצוקה, מנסים להיות חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה.

שנית, מאתגרים את עצמנו לייצר ולצרוך תוכן אחר. זו אחריות שלנו, התקשורת, להעמיק ולהרחיב ולגוון, וזו גם האחריות של כל אחד להחליט אם אחרי שהשקיע שנה במרדף הזה אחר אינפורמציית הקורונה, עוד מהימים שבהם עקבנו אחרי המסלול של חולה מספר 37, הוא לא רוצה לרענן את עולם התוכן שלו. לתת לנפש עוד דברים.

ושלישית, אולי לא סתם שנת הקורונה מסיימת סיבוב עגול כזה בראש חודש אדר, שמלא בבשורות של התחדשות. "משנכנס אדר מרבים בשמחה", קובעים חז"ל. הוא נכנס בערב שבת, וכמה שאנחנו זקוקים להרבות בשמחה כעת. "ונהפוך הוא" – צמד המילים הזה הפך לסמל של מגילת אסתר, שמתארת מציאות קשה שנראית סופית, אבל אז מתהפכת בן רגע, מחושך לאור.

שנזכה בקרוב, כמו במגילה, לחוש פתאום "אורה ושמחה וששון ויקר". חודש טוב.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".