האם מותר למדינה להגביל תנועה למי שאינו מתחסן?

ברוך ה', מדינת ישראל השיגה כמות אדירה של מנות חיסונים, שיכולה להספיק לכל האוכלוסייה. אולם אף על פי שבהתחלה הייתה היענות גדולה להתחסן, דבר שייתכן שהיה מסייע בידינו לצאת כבר מהמגפה הנוראה הזאת, אבל בעוונותינו המרובים, הואיל ובעידן הדמוקרטי שולטת התקשורת החברתית, וישנן דעות מיעוט בקרב הרופאים ביחס לחיסונים ולמגיפה, רבים מחליטים להימנע מן החיסונים.

עינינו רואות ולא זר, כיצד רבים מידי יום ביומו חולים בקורונה, וכיצד רבים הנפטרים מחמת המגפה הנוראה הזאת.

האם ניתן לכפות חיסונים?

מאחר שיש כאלה שב"ה כבר התחסנו ומתחסנים, נשאלת השאלה: האם מותר לקבוצה מחוסנת למנוע ממי שאינו מחוסן להיכנס למתחם שלה? והאם אנחנו רשאים לחייב אדם להתחסן?

לפי אחת מזכויות היסוד של המשפט הכללי, "כבוד האדם וחירותו", יוצא שהחברה אינה רשאית לכפות על אדם להתחסן. אולם מאידך, נפגעת היכולת של החברה ככלל להתגונן מפני הללו שאינם מתחסנים. נוצרת מבוכה שהם אינם יודעים כיצד לפתורה.

תורת ישראל הייתה הראשונה אשר העמידה במרכז את כבוד האדם וחירותו, אבל מצד שני, התורה היא "תורת חיים", ולכן היא לא מאפשרת לשום אדם, בגלל "כבוד האדם וחירותו", לנהוג על פי חירותו ולסכן את חייו, וההלכה אף מחייבת את הרופא לתת תרופה לחולה בסכנת פיקוח נפש, או אפילו בספק סכנת פיקוח נפש, גם אם מדובר כנגד רצונו ובעל כורחו של המטופל, וכל זה על מנת להצילו. משל לאדם המאיים להתאבד. כלום יכולים אנחנו לשבת מנגד ולומר "זהו רצונו", ו"כבוד האדם וחירותו"? אלא חובתנו למנוע את התאבדותו בכל דרך אפשרית ולהצילו.

זוהי דרכה של תורת ישראל, ואשרינו שכך. ואשרינו שכבר בזה אנחנו נבדלים מהמשפט הכללי.

אבל מטבע הדברים, לא נוכל לחייב אדם להתחסן, אלא במקרה בו הנתונים האישיים שלו מגלים שהוא בקבוצת סיכון, ואם הוא לא יתחסן קרוב מאוד הדבר שהוא יסכן את חייו. רק במקרה זה אנחנו יכולים לכפות עליו את החיסון, מאחר שאם הוא לא יחוסן הוא יכנס למצב של פיקוח נפש לגבי עצמו.

אבל אדם שהוא בדרך כלל אדם בריא, והוא לא בקבוצת סיכון, אם הוא לא יתחסן - ספק גדול אם אכן באמת יגיע לפיקוח נפש, ולכן לא נוכל לכפות עליו, מבחינת הצלתו הפרטית, להתחסן.

סנקציות למתנגדי חיסונים

אולם ודאי שהחברה יכולה להתגונן ולמנוע בעדו מלהשתתף בציבור הרחב בתוך קבוצות, כי הוא מהווה בבחינת רודף אחריהם, ורודף - מותר להורגו בנפשו. מובן שלא זו הכוונה הלכה למעשה, אלא הכוונה לחייבו להתחסן, או לא לקבלו לתוך המסגרות החברתיות. אנחנו, כחברה, יכולים למנוע בעדו מלהשתתף אתנו, משום שאם הוא לא מתחסן - הוא בגדר רודף. אם האדם הזה נשא קורונה, הוא יכול להעביר את המחלה, והוא יכול לגרום לקבוצות שלנו שטרם התחסנו, או שהן בקבוצת סיכון, לחלות.

בעזרת ה', בקרוב יאפשרו לנו להיכנס מחדש להתפלל בבתי כנסת, וייכנסו כל אלה שכבר התחסנו בשתי מנות וכבר עברו את הזמן המתאים, וכן הללו שכבר חלו והחלימו. אדם שמסרב להתחסן ורוצה להיכנס להתפלל עם הציבור, רשאים הציבור למנוע בעדו להיכנס. ומדוע? משום שסוף סוף ישנם ילדים שטרם התחסנו, וישנם אנשים שהם בקבוצת סיכון, שלמרות החיסון הם עלולים להיפגע, והוא עלול להעביר להם את המחלה. משום כך רשאית החברה להתגונן ולמנוע בעדם מלהיכנס.

תורים מבודדים לשאינם מחוסנים

ונשאלת השאלה, מה יהיה לאדם שלא התחסן והוא רוצה לקנות דברים חיוניים – לחם, ביצים, ירקות וכיוצא בדברים אלו?

ובכן, נצטרך לגרום לכך שאכן באמת באותם מקומות שמוכרים את הדברים החיוניים, שתהיה פינה רחוקה מאזור ההתקהלות של הרבים, שתהיה מיועדת לאנשים כאלה, ושם תהיה קופה מיוחדת, ויקנו משם את הצרכים החיוניים שלהם לחיי היום יום שלהם. אולם הם לא יורשו להיכנס ולהתקהל עם כולם, כדי שלא יסכנו, חלילה, מישהו אחר.

זוהי הדרך האמיתית והמעשית אשר באה מתורתנו הקדושה, "תורת חיים", וחבל שהחברה הישראלית, שהיא מצד אחד מעשית ופרגמטית, ויודעת לדאוג לבריאות הציבור במתן חיסונים וכו', כאשר היא מגיעה לעניינים המשפטיים - היא נתקעת בגלל הגישה המשפטית הכללית, שאיננה יונקת את הרעיונות והערכים שלה מתורת ה' צבאות, שמצד אחד דואגת ל"כבוד האדם וחירותו", ומצד שני דואגת לחייו, אולם מצד שלישי היא דואגת לחיי כל הציבור כולו.