כשבעל הפונדק נתן הלוואה לקב"ה

בעיירה מיכאלבינקא ניהל נפתלי דאבעס פונדק דרכים. למרבה הצער, מיכאלבינקא הייתה גם עיירת מולדתו ומגוריו של נפתלי.

למה למרבה הצער? כי רק קומץ יהודים היה מפוזר באזור, כך שבהתחשב בגילו המטפס, את מרבית שנותיו בילה נפתלי בין הנוכרים.

שנים רבות השתוקק נפתלי להעתיק את מגוריו אל בין אחיו היהודים, ורק כאשר השיא את מאיר, צעיר בניו, מצא הוא את ההזדמנות להגשים את חלום חייו. הוא מסר לידיו של מאיר את בעלות הפונדק, ועבר להתגורר בעיר, שם חיו יהודים רבים.

הפונדק סיפק למאיר פרנסה דחוקה, כמו שיכול לספק פונדק דרכים, עד שיום אחד החליטה הממשלה למתוח פסי רכבת בקרבת העיירה, ומיני אז נוספו למעגל לקוחותיו כל העובדים בהרכבת פסי הרכבת.

שמש של רחבות זרחה בחייו של מאיר. הוא החל לחיות ברווח כלכלי, וסוף-סוף הצליח אף לחסוך כמה רובלים לבנים לימים שחורים שמא יבואו.

אך אין בכוחה של הצלחה גשמית, תהיה גדולה ככל שתהיה, למלא שיממון רוחני. וכך מצא מאיר שרוי בעלטת המועקה בה היה שרוי אביו בטרם מסר לידיו את הנהלת הפונדק. 

"מה יהיה על חינוך הילדים?", שח בדאגה לאשתו בערבו של עוד יום מוצלח כלכלית. הן מבלה הוא את כל שנותיו במחיצת ערלים, ומה יהיה עם הגרסא דינקותא? איה אווירת השטעטל?

* * *

ערב אחד הגיע יהודי הדור לפונדקו של מאיר. מאיר התקשה להבחין אם הוא רב או סוחר, אך מה זה משנה? הוא הרי יהודי!!!

מאיר זרח לקראת היהודי ההדור, אך זה נותר בפנים כבויות.

"מה קרה, רבי יהודי?", שאל מאיר בדאגה.

האורח נאנח בכבדות. הוא ביקש כוס מים, ואחר שבירך ולגם קמעה, התיישב על כיסא מזדמן והחל לשפוך את לבו.

"אני סוחר בעיר סמוכה לוורשא", סיפר, "בשנים האחרונות הורע מצבי הכלכלי, ואינני מצליח להשתקם מהקריסה".

אבל לא המצב הכלכלי לכשעצמו העיב על רוחו.

"אירסתי את בתי עם בן-תורה מוצלח, אלא שכעת אין בידי לעמוד בהתחייבויות הרבות שהתחייבתי עבור כך", שח האיש בכאב.

בעיירה מיכאלבינקא מתגורר קרובו, והוא בא לכאן כדי לבקש ממנו הלוואה של 500 רובל, אלא שזה השיב את פניו ריקם, ומביתו הוא בא לכאן, אל הפונדק, מאוכזב ומדוכדך כולו.

מאיר הגיש לאורחו משקה חם, וביקש מאשתו שתכין לו מנה חמה.

בינתיים סיפר מאיר לאשתו על מצבו של האורח, והציע שיתנו לו את הסכום שחסכו - 500 רובל! - כי גם ככה אינם צריכים לו כעת. כאבו של האיש נגע ללבה, והיא נתנה את הסכמתה לדבר.

אולם הסוחר התעקש שלא ליטול את ההלוואה.

"זאת אינה הלוואה אלא מתנה גמורה!", הפציר בו מאיר, "שמעתי מדרשן אחד, שצדקה שאדם נותן היא בגדר הלוואה לה' - והוא זה שפורע!".

האורח לא ידע איך להודות למאיר, והבטיח להחזיר כשיעלה בידו.

* * *

עשר שנים חלפו במרוצה.

ילדיו של מאיר גדלו, ולא אחת הוא שוחח עם אשתו על כך, שלא ניתן עוד לגדל את ילדיהם לצד הנכרים. 

לילה אחד, מספר רעולים פרצו לביתו של מאיר ובזזו את כל הונו, ואחר שהיכוהו נמרצות איימו, שאם יראוהו בעיר כשתזרח השמש, הוא לא יראה את שקיעתה.

באישון לילה עלו מאיר ומשפחתו על הכרכרה ונמלטו מהעיירה.

בעיירה סמוכה היה למאיר מכר בשם יוס'ל, לו כמובן סייע בעבר. יוס'ל נבהל לראותו בשעת לילה כה מאוחרת, חבול כולו. הוא הכניסם לביתו, הגיש להם משקה חם ופינה להם חדר ללון.

למחרת, אחר תפילת שחרית פנה יהודי למאיר ושאל איך להגיע לעיירה מיכאלבינקא. מאיר התעניין למטרת נסיעתו, והלה סיפר שהוא בדרך ליהודי בשם מאיר דאבעס. 

"זה אני!", אמר מאיר, והלה תחב בידו שק מלא כסף.

"לפני מספר שנים נתת לאבי 500 רובל", סיפר הבן. "אבי נפטר, ובצוואתו הורה לי לחפש אחריך ולהשיב לך את כספך. ברוך ה' היום אני בעל אמצעים, וכעת באתי למלא את צוואת אבי".

מאיר קיבל את הכסף בשמחה ועבר לגור בעיר - לצד אחיו היהודים.

נו, ולחשוב שאז הוא לא היה מלווה את הכסף לקב"ה...