"את בדיוק כמו אמא שלך!". אבל אני לא

שלום וברכה.

אני רוצה להציג בפנייך את סיפור חיי, כשמוקד שאלתי הוא הקטע הזוגי, אך לא רק.

מהרגע בו נולדתי, גורלי נחרץ! טוב, אולי זה לא בדיוק כך, אבל זה התיאור הכי קרוב לאמת של תחושותי.

נולדתי להורים מבוגרים יחסית, שציפו הרבה שנים לבת הזו. הורי אנשים משכילים ומוצלחים מאוד. אמי היא מהבכירים בעולם הרפואה, ואבי מדען במכון ידוע. שניהם החליטו עוד לפני שנולדתי כי הבת שלהם תהיה רופאה.

מהיום שנולדתי היו לי צעצועים רבים בדמות כלי רפואה, והם היו "מלעיטים" אותי ממש בכוח במושגים וכלים שיעזרו לי בעתיד להשתלב בתחום. כבר בתור ילדה בת חמש ידעתי בעל פה רכיבים של תרופות שונות, תפקידן, וקבוצות תרופות שאינן "הולכות" זו עם זו (אולי יותר רוקחת מאשר רופאה, אבל כך הם האמינו, שטוב שאדע...). אני מחוננת, ובאמת לא אכזבתי.

לא אכזבתי משתי סיבות: 1. קלטתי את החומר ה"נלמד". 2. הבנתי בכל עצמותי שאני "חייבת" להיות רופאה.

מובן שבאוניברסיטה למדתי רפואה, ומובן שכיום אני עוסקת בזה, די בהצלחה.

מובן גם שהורים כאלה בוררים את החתן שלהם עם "פינצטה", ומובן שהתחתנתי עם מי שהם ייעדו לי.

עד שנפל לי האסימון, שאני שונאת בכל מהותי את המילה השנואה מכל הזו: "כמובן!".

האסימון הנ"ל נפל בזכות בעלי. הוא לא מפסיק לומר לי "את כמו אמא שלך". בכל דבר. אם זה איך שאני כועסת, או מאוכזבת, או קמה בבוקר, או פשוט חיה את חיי. לפעמים הוא צוחק מזה, ולפעמים זה ממש מכעיס אותו. ואותי...

קשה לי להרגיש חיקוי של אמא שלי. קשה לי שבעלי נשוי ל"אמא שלי" בדמות אני עצמי. קשה לי בעיקר לחוש כי אין לי בחירה בחיים. לא נכון! יש לי בחירה, ואני אדם בפני עצמו, עם מעלות וחסרונות ייחודיים בעולם, ושיפסיקו כל העולם (כן, לא רק בעלי) לומר כל היום "טוב, נו, אתם מכירים את אמא שלה? מה אתם רוצים שייצא ממנה?". די! תנו לי לחיות!

אני מרגישה שבעלי לא נותן בי אמון, ומקטלג אותי. נוצרו בינינו מריבות לא נעימות בכלל סביב הנושא הזה, אך  הוא לא מפסיק לומר לי זאת. מה עושים?

* * *

שלום לך!

אינני נוהג לצטט מקורות בדרך כלל, כי אינני מעוניין שהקורא יחוש ב"שיעור תורה" ויכבד עליו המאמר... אך אחרוג ממנהגי כעת, מאחר ששאלתך עזרה לי להבין את דברי הגמרא במסכת נדרים באור שונה ואולי אמיתי יותר.

הגמרא (דף פא) שואלת מדוע לא מצוי שבניהם של תלמידי חכמים אף הם תלמידי חכמים? ומביאה הגמרא מספר תירוצים. הראשון שמתרץ הוא האמורא רב יוסף וכך הוא אומר: "שלא יאמרו תורה ירושה היא להם". ההבנה הפשוטה של דבריו היא (וכך מפרש רש"י) שבני אדם עלולים להתייאש מללמוד תורה, מאחר ויאמרו לעצמם כי תכונות התלמיד חכם עוברות בתורשה...

אך אציע בזאת פירוש נוסף לדבריו של רב יוסף, הנסמך על שאלתך: בניהם של תלמידי חכמים לא מעוניינים שיאמרו אנשי העולם "טוב נו, היה ברור שהוא יהיה תלמיד חכם. אתם יודעים מי זה אבא שלו?", ולא יעריכו את מאמציהם הכבירים במעלה הדרך העולה בית א-ל ואת הדם והיזע שהשקיעו כמו כל אחד אחר בלהגיע לאן שהגיעו. עד כדי כך חשובה ההערכה הזו, שברגע שאין אותה, הם מוותרים מראש ופונים לאפיקי הצלחה אחרים בחיים, בהם יקבלו אותה הערכה.

ולענייננו: אין ספק כי זו אכן תחושה קשה ביותר, לחיות בצל של הורה ולהיות דומה או מושווה אליו. ודאי שכפי שהינך מאמינה מהיכרותך עם עצמך בייחודיותך, אכן כך היא המציאות.

אף על פי שצעדת, לכאורה, במסלול שהועידו לך הוריך, זהו מסלול שאת עברת, ולא אף אחד אחר. היו לך בו הניסיונות והקשיים שלך, והבאת לידי ביטוי לאורך כל הדרך את עצמך. אם אמא שלך היתה עוברת מסלול מדויק כשלך, היתה עומדת כאן אישה שונה לגמרי, אף על פי שבכותרת הייתן שתיכן "רופאות".

שטחי להביט על נתוני מסגרת כדוגמת "שתיהן רופאות", ולהסיק מכך ש"שתיהן אותו אדם", או שאם "שתיהן קפדניות ומסודרות" אז בהכרח שהן אותו האיש. זה אפילו מגוחך. אבל למרות זאת, יש בנו נטייה לעשות זאת.

ככל שאנו שונאים ש"מקטלגים" אותנו, כך אנחנו עושים זאת כלפי האחרים ביתר שאת. קשה לנו לא לתרץ כל מיני התנהגויות בקלות ועל ידי השוואות להורים ולדרך חיים. קשה לנו לתת לאדם מולנו את ההזדמנות להסביר משהו חדש ומפתיע, ולהוביל אותנו אל הבנה מורכבת יותר ומסובכת יותר. זהו דפוס מוכר ובטוח, שאנו צועדים בו לאורך כל חיינו. כולנו.

אך בואי לא ניגרר למקומות שאיננו מעוניינים בהם! בואי לא נהיה שטחיים, וניתן לעומד מולנו את ההזדמנות!

את בוודאי שואלת: מה הקשר אלי? דבר אל בעלי!

תגידי, מה את עושה או חושבת כשבעלך אומר לך על התנהגות מסוימת "את כמו אמא שלך"? אומרת לעצמך: "טוב, הנה הוא שוב מקטלג". רגע, עצרי! את כעת עושה בדיוק את אותו הדבר! הנה, "קטלגת". הנה הכנסת את אמירותיו של בעלך ואת התנהגותו בסיטואציות שונות אל דפוס מוכר ובטוח לך, ותירצת לעצמך: זה שוב הוא, זו שוב דרך החשיבה ההיא, אני כבר מכירה אותו, הנה הבעל השופט והמשווה שכל כך מוכר לי מעצמו כפי שהיה אתמול, שלשום ומאז שהתחתנתי איתו...

תני לו הזדמנות להיות כל יום אדם חדש! תני לו הזדמנות לא להיות דומה לבעלך של אתמול, ולחשוב שהתנהגותו היא "ירושה" מעצם הווייתו של האתמול. אל תקטלגי אותו!

את הרי בטוחה כל כך בעצמך, שההשוואה הזו לאמך איננה במקומה. אם כן, במקום להסתגר ולהתקרבן בעצמך בעקבות משפט כזה, תני לו צ'אנס ללמוד ולהכיר משהו חדש! תני לעצמך ללמוד משהו חדש על ההשוואות הבלתי נגמרות שלו. אולי מסתתר כאן משהו אחר?

אולי הוא משווה כי הוא מעוניין לשמוע את האמת על מה שעומד מאחורי ההתנהגות עליה הוא מדבר, וזו הדרך שלו כרגע לפתוח את הנושא? אולי הוא מאמין בך כל כך עד כדי כך שהוא טורח לשים לך מראה המשקפת בצורת הסתכלותו את העובדה כי הינך "חקיינית", והוא מעוניין שתביאי יותר לידי ביטוי את עצמך? אולי אם הוא באמת לא היה נותן לך סיכוי לשנות - הוא פשוט היה שותק ומשלים עם המצב, ולא מעורר שוב ושוב דברים חסרי סיכוי לשינוי?

ואולי את מפחדת לתת לו את הסיכוי שהוא אדם שונה מהמסגרת אליה הכנסת אותו ללא ידיעתו? אולי כאשר את תביני מניעים עמוקים שלו, ותחושות ורגשות שעד היום "כיסית" עם אמירות על קטלוגים והשוואות, משהו בך יירתע?

ואולי, אולי, משהו בשניכם ייפתח, יהיה שונה, יהיה "ונהפוך הוא". יהיה טוב.

עד היום, מה שעשית מול בעלך היה להילחם בסטיגמה. להכחיש. אך כאשר אנו נלחמים במשהו - אנו מושפעים ממנו באופן לא רצוי, כיון שאנו חסומים מלעשות או לחשוב או לחוש כל מיני דברים בעקבות העובדה שאיננו מעוניינים שיידבק בנו ריח אותו מושא ההשוואה, ואנו בעצם מובלים ומוגבלים שוב בחיינו על ידי הסטיגמה.

היו פתוחים וכנים, קשובים ומכילים.

ובעיקר בעיקר, נותנים לשני את הצ'אנס אותו הוא צריך...

בהצלחה!

פינחס הירש הוא יועץ זוגי M.F.Cpini41133@gmail.com