מיומנה של טלפנית: גם בתוך היער האפל מסתתרים ניסים

הודיה היא אחת שטלפון ממנה יכול רק לשמח. גם אם כל כולי בתוך העשייה הברוכה של גיוס משאבים להידברות, הרי הודיה היא זו שמניעה אותי ותמיד נותנת דלק להמשך, ולא דווקא בשל תרומותיה.

לכן שמחתי כשראיתי את מספרה מופיעה על הצג. עוד כמה רגעים של שיחה מענגת בחברתה לא תזיק.

"רציתי לספר לך מה קרה אתמול, במוצאי שבת, ואיזה נס התרחש".

"מה קרה הפעם?", עניתי, כשאני כבר מכירה כמה וכמה מהניסים הפוקדים אותה.

"אתמול שבנו הביתה מבני ברק לקריית ספר. בדרך כשאנו מתקרבים ליער בן שמן, ריח עשן עלה באפי".

"רגע לפני שאת ממשיכה, קודם כל, לפי מה שספרת לי שבוע שעבר, היית צריכה ללדת כבר, לא?".

"נכון מאוד, כבר עברתי את התשיעי בכמה ימים ואני עדיין ממתינה. היינו בשבת אצל חמותי, כי זה ליד בית החולים. אני עדיין לא מאמינה שאני לפני". אמרה הודיה באכזבה מסוימת. לחזור הביתה ברכב שכור, עם ששה ילדים וביניהם תינוקות עייפים ורוטנים, זה לא קל.

"נו, ומה קרה עם העשן?".

"ברגע שהעשן הגיע לאפי אמרתי לבעלי שמשהו לא מוצא חן בעיני. בעלי השיב שהלוח מראה על מנוע שמתחמם מעל המותר. לאחר זמן קצר המנוע התחמם כמעט למקסימום שלו, וריח העשן הלך והתחזק. המכניקה של הרכב הזה לא הייתה מוכרת לבעלי, כך שהוא גם לא ידע מאיפה להתחיל לבדוק. כל הסיטואציה הזו קרתה באוטוסטרדה של לפני יישובי מודיעין. אפילו לכוון את האוטו לשולי הכביש התקשינו. רצינו לעצור ולמהר להוריד את הילדים, חשתי סכנה מרחפת באוויר. אבל אין מצב לעצור, תנועה זורמת במהירות מטורפת. רק לראות את האוטובוסים שועטים בטיסה, מטיל עליך פחד נוראי. והעשן הולך ומתגבר, כשאני צועקת שחייבים לעצור ולצאת מיד מהאוטו.

השעה הייתה מאוחרת בלילה. בחסדי השם הגענו לרמזור שניצב על אם הדרך, במקום בו יש שבילים לכניסה ליער בן שמן. ברגע שעצרנו באדום וריח כבד של עשן מילא את החלל, נדם בפתאומיות גם המנוע טוטלית. עמדנו ממש בנתיב אמצעי, רגע אחרי שהפך הרמזור לירוק. התנועה מהצדדים זרמה במהירות והרכבים מאחורינו החלו לצפצף. אני פשוט פתחתי את הדלת והוצאתי את הילדים. אט אט זרמה ההבנה לכל, שאנו בבעיה וזקוקים לעזרה. נהגים רבים יצאו ועצרו לנו את התנועה. נוצר פקק שהלך והתארך, כשאנו ממהרים לכיוון היער. בעלי החסד לא חזרו למכוניותיהם עד שלא גררו את הרכב לשוליים. שם עמדנו, רועדים מקור, מביטים בהשתאות על הפקק שאין לו סוף בכביש שלא מכיר תופעות כאלה, אבל מלאים בהודיה לה', שניצלנו מחום האש שיכלה בכלות להתלקח ברכב. הצלחתי להוציא מהרכב את הסוודרים העבים שחשבתי עד לרגע זה שלקחתי בטעות, כי השבת הייתה חמה. זה עזר לנו מעט לחמם את הצינה שחדרה לעצמות, עד שהגיעה מונית לקחתנו לביתנו. הרהרנו על עם ישראל שמתגלה ברגעים אלו באחדותו ובאהבת החסד שלו. גליתי כמה ניסים קטנים כביכול שסובבים אותי. גם העיכוב שעדיין לא ילדתי, שגרם לי מתח, היה לטובה. טוב שחזרתי עם בעלי והילדים ולא נשארתי בבני ברק. בעלי הרי חששן פחות ממני, וכנראה שגם לא היה עוצר כלל וממשיך בנסיעתו".

"לא משנה איך תקראי לזה, נס, הארה או שרשרת של השגחות. אבל שמירה פרטית הייתה פה בבירור. אולי היער לא אפל כל כך, כי מסתתרות בו הרבה נקודות אור", אמרתי באירוניה.

"את מדברת על יער בן שמן האפל. הוא באמת לא חשוך כל כך. רק לפני שנה וחצי נסעתי ללדת באמבולנס לכיוון מעייני הישועה. השעה הייתה 2 אחר חצות הלילה. כשהגעתי לאזור הזה של בן שמן, נאלצנו לעצור באוטוסטרדה ובשולי היער האפל ילדתי את בני.  אז לא רק ניסים קורים פה, אלא גם דברים שמחים"

"כי בתוך היער האפל מסתתרים מלאכים עם כל כך הרבה ניסים". סיימתי את השיחה והחלטתי לפרסם. תודה לך ה'.