"זה לא נגדך, זה בעדו" – אז למה עדיין קשה לנו?

הם נכנסו לקליניקה. כבר בפגישה הראשונה היא פתחה ואמרה: "זהו, נמאס לי, אני לא יכולה יותר, רק זה מעניין אותו, אני לא מסוגלת לשמוע יותר את המילה אופניים, כל היום: ביגוד לאופניים, מסלולים לרכיבה על אופניים, עד שסוף סוף מגיע יום שישי ואנחנו יכולים לשתות כוס קפה בנחת, זה הזמן שהוא יוצא לרכוב. ומה שמרגיז פה, זה שאני לא יכולה לבוא בטענות! כי הוא אומר לי: מה הבעיה? עשיתי קניות, ארגנתי את הבית, אני גם יוצא ממש מוקדם בבוקר לרכוב, אז זה לא יפריע לאף אחד, כי כולם גם ככה ישנים. אז למה עדיין זה מרתיח אותי?".

והבעל מגיב: "בדיוק! במקום לפרגן לי. כל זמן פנוי שיש לי - אני משקיע ועובד קשה, מה הבעיה שלה לפרגן לתחביב שלי? אני חושב שהיא מקנאה שלה אין משהו שמעניין אותה ככה. אני כל הזמן אומר לה, תמצאי גם לך תחביב. אני, בניגוד אליה, מפרגן לה. למה היא שונאת כל כך את האופניים האלה?".

קיימת תפיסה רווחת בעולם הטיפול שאסור שהזוגיות תבוא על חשבון החיים האישיים.

כלומר, זה שאני בזוגיות, לא אמור לפגום במימוש העצמי שלי. אני לא צריך להקריב קרבנות, כי אחרת יצטברו אצלי תסכולים וכעסים שיהפכו לחומה, וכך במקום להרוויח מזה שאנחנו בתוך זוגיות, הפסדנו את האהבה.

כלומר, זה שיש לו תחביב שממלא את עולמו - עליך להבין שהתחביב נועד לשפר לו את ההרגשה הטובה. ככה הוא מממש את עצמו, ואז הוא יחזור הביתה שמח ומאושר, עם אנרגיה ומצב רוח טוב, ואז גם את וגם שאר בני הבית מרוויחים.

ואכן, בטיפול הקודם שהם היו בו אמרה לה המטפלת: "אם תביני שזה לא נגדך, אלא בעדו, תוכלי להפסיק לכעוס" .

נכון, יש בתפיסה זו מן האמת. אז למה עדיין כל כך הרבה זוגות מתוסכלים מהמצב? למה ההבנה הזו לא באמת פתרה להם את הקונפליקט הכל כך נפוץ הזה?

כי אני מאמינה שזה בעצם הפוך!

 שאם הזוגיות לא באה על חשבון החיים האישיים, היא לא זוגיות.

האם זה אומר שאם אני בזוגיות אני צריכה להקריב קורבנות? מה ההיגיון בזה?

* * *

מדוע אנחנו בוחרים לחיות בזוגיות?

הוכח באינספור מחקרים את מה שלמדנו כבר מזמן בספר בראשית: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ…". הזוגיות נותנת לאדם יותר בריאות נפשית ופיזית. אז בשביל זה שווה לו לוותר ולהקריב קורבנות, כדי שהוא יהיה בריא ומאושר.

נקודת המוצא הנפשית שרובנו נמצאים בה היא שאנו מוקפים משאבים בעולם שמטרתם לעזור לנו להגיע לאושר ולתחושה טובה, וכל המשימה שלנו היא לדעת להשתמש בכלים האלה לסיפוקנו האישי. כמובן, מצטרפת לזה ההבנה שלפני הכל, אני חייב להיות אדם מוסרי, לכן כמובן נשתמש רק במה שמוסרי. לתוך התפיסה הזו נכנסת גם הזוגיות. אם אשתמש נכון בזוגיות, היא תספק לי אושר, לכן הזוגיות לא יכולה לבוא על חשבון החיים האישיים. הרי כל הסיבה שהתחתנו היתה כדי שיהיה לנו טוב, אז מה? אדם לא צריך להיות מסופק? לא צריך להרגיש טוב ולהיות שמח?

בבסיס תפיסה זו, שרווחת בעולם, עומד שקר גדול מאוד. הרי ברור שאדם צריך להיות מסופק, להרגיש טוב, להיות שמח, מה השאלה? אז מה השקר הגדול פה?

השקר הוא שזה הופך את הכל להיות חלק ממשחק. כי בתוך משחק, האדם יכול להיות ב- high, בתחושה טובה, אבל מאחורי התחושה הזו לא עומד שום טוב אמיתי. זה שאדם לא מוצא את הסיפוק שלו בזוגיות, זה בגלל שהוא מתייחס לזוגיות כאל סוג של משחק.

לכן זה לא מקרי כלל, אלא זה מהותי: כן, זוגיות באה על חשבון החיים האישיים, וזה בדיוק מה שמייצר טוב אמיתי.

איפה נמצא הטוב האמיתי?

טוב אמיתי מגיע מדבר אחד, מזה שאדם מקדיש את חייו, מתמסר למשהו שהוא גדול ממנו, חיצוני ממנו. טוב שלא קשור אלי. זה לא טוב שבא בשביל לספק אותי, לא בגלל שזה עושה לי טוב, אלא בגלל שזה עושה טוב באמת. עושה טוב לעולם, לאשתי, לילדים, לחברים ובעוד הרבה רבדים.

כך שאם כל הזוגיות נועדה לספק אותי, זו לא זוגיות.

זוגיות אמיתית באה ללמד את האדם לצאת מעצמו. זוגיות אמיתית באה לבנות באדם יכולת להתמסר למשהו מחוץ לעצמו.

על פי הזוהר ותורת הקבלה, בעל ואישה אינם שתי נשמות שחוברו על ידי אקט הנישואין, אלא שניהם בעצם נשמה אחת שחצאיה התלבשו בשני גופים. המהות האמיתית של החתונה היא איחוד ראשוני של האיש והאישה באמצעות הכוח הטמון בנשמתם; כך ששני החצאים, האיש והאישה, מתחברים בחזרה למציאות הראשונית ־ נשמה אחת מושלמת.

לשם ההמחשה, נדמיין שהנישואין יצרו גוף חדש, שהוא התא המשפחתי הגרעיני החדש.

בגוף הזה, כל האיברים מתפקדים על מנת להזין ולהחיות את הגוף, שומרים עליו חי.

ברגע שאחד האיברים מתחיל לעבוד באופן עצמאי, לא לעשות את העבודה שלו - הדבר פוגע בתפקוד הגוף, ועלול לגרום למחלות קשות.

ואיך כל זה קשור לרכיבה על אופניים? פשוט מאד: התחביב הוא רק סימפטום, סימפטום למשהו לא תקין שמתרחש באותו הגוף. הוא רק ענף של שורש לא מתוקן שצריך לטפל בו.

הטיפול צריך להיעשות בשורש.

על הבעל להגיע לבחירה, ולמצוא את השליחות שלו במפעל האמיתי הגדול של חייו: אשתו וילדיו. יהיה עליו ללמוד לעבור לעמדת משפיע, בתפקיד שלו כאבא, כבעל.

לכן זה לא שהיא לא מפרגנת, היא פשוט לא מצליחה לבטא במילים נכונות את מה שהיא מרגישה נכון. היא מרגישה שהוא לא לגמרי מונח בזוגיות הזו, ושתפקידה להילחם עליו, להתעקש, לא לוותר לו ולא לוותר עליו שימלא את תפקידו, כבעלה וכאבא. היא צריכה לפנות לו מקום בבית, במשימות היומיומיות, בגידול הילדים, היא לא אמורה להסתדר בעצמה.

לשניהם משימה משותפת, לקיים את שליחותם.

לכן כל מה שהוא מחוץ לשליחות הזו, צריך להיעשות בהסכמתה ובברכתה המלאה והאמיתית.

היא צריכה להרגיש חופשיה לבחור אם יש מקום לתחביב, ואם כן - באיזה מינון.

רק כשהשיח ביניהם ייעשה מתוך כבוד והערכה הדדית, ייוולד מקום מתוקן וטוב לתחביב.

זה לא שהוא מקבל "רשות" מאשתו, אלא הוא מעביר את התחביב שלו דרך הגוף המשותף שנקרא "זוגיות".

לסיום: שמעתי פעם סיפור על עוזרו האישי של רב גדול, שלפני שהסכים לקבלו לתפקיד שדרש ממנו שעות עבודה רבות על חשבון הבית, ביקש הרב להגיע לאשתו של העוזר שלו, ורק לאחר ששוחח עמה ארוכות, ורק לאחר שראה כי היא הסכימה מתוך בחירה אמיתית ונתנה את רשותה וברכתה - רק אז הסכים הרב לקבל את עוזרו לתפקיד.

חנה דיין, MA. hanna.tipul@gmail.com

ליצירת קשר, לחצו כאן