אימא של יאיר בראיון מטלטל: "גם הם ילדים שלנו. אל תוותרו עליהם כל כך מהר"

כשבני ברק בערה בלהבות של שטות, שנאה ופחד, והתקשורת ליבתה את הבערה בתאוות דם, עלה חבר הכנסת גפני לדוכן הכנסת, וטען כי רובו המוחלט של הציבור החרדי שומר חוק, ולא יעשה מעשים שכאלה. הוא ציין כי הנערים שמואשמים בהצתת האוטובוס הם נערי שוליים, ולא חלק מהציבור החרדי.

כששמעה זאת ליאת בראל, אימו של יאיר, היא לא יכלה להבליג. באותו ערב ישבה ליאת וכתבה מכתב זעקה לחבר הכנסת גפני. היא לא שלחה את המכתב אל הח"כ, אלא בסך הכול לחברותיה. הדברים שנכתבו מן הלב נגעו עמוק בלב, וקבלו כנפיים משלהם. המכתב הופץ והועבר בין אלפי קוראים, ומהר מאד הגיע המכתב ישירות אל חבר הכנסת גפני, שקיבל את הדברים ואף התנצל עליהם בפומבי.

ליאת מקווה שמכתבה שנשלח על פני המים יחל להניע תהליך של שינוי בכל הנוגע לנערים אובדי הדרך. "הסיבה שכתבתי את המכתב הזה היא החולצה שתלויה עכשיו בארון של בני... כן. חבר הכנסת גפני הצביע על חולצות האיקס של הנערים הללו בסרטון ההצתה, והצהיר: 'אלו שלובשים חולצת איקס, הם לא משלנו'. והמשפט הזה כל כך כאב לי. כן, גם ליאיר שלי יש כזו חולצה בארון. החברים של יאיר, חלקם השתתפו שם, ואני ממש לא מצדיקה את התנהגותם. רק שאינני יכולה לשכוח את אימותיהם של הנערים המסכנים האלו. יודעת כי אם המקרה הזה היה מתרחש לפני שנה וחצי, אולי חלילה, גם יאיר שלי היה בין המציתים.

"בחסדי ה', היום יאיר שלנו כבר בדרך החוצה מחבורות הרחוב המפוקפקות, והוא עצמו מדרבן את החברים לחזור ולהיות טובים. החזרה שלו לחיים היא הנס שלנו, והיא לימדה אותי כי לכל אחד ילד וילד יש סיכוי. הנערים האלו, עם חולצות האיקס והכיפה שאולי איננה ואולי חבויה בכיס, הם עדיין נערים שלנו. הם ילדים שלנו שמתנהגים כך, רק כי קשה להם. כי הם איבדו את הדרך ונפלו עמוק מדי. אם נדיר אותם מתוכנו ונגרש אותם מחוץ למחנה, עלולים לאבד אותם, חלילה. אנו צריכים להושיט להם יד עם חבל מספיק ארוך כדי להעלות אותם מן הבור. האימהות שלהם מחכות להם בבית, ובוכות כל לילה מחדש.

ליאת נזכרת בתהליך הכואב שעברו עם יאיר, ומסכימה לשתף אותנו בדמעות ובכאבים, בתובנות ובלקחים. ליאת חזרה בתשובה עוד לפני שנישאה לגל בעלה. יחד הם הקימו בית שומר תורה ומצוות וחיפשו להם מקום לנטוע יתד. "ביקשנו מקום טוב לחינוך הילדים והחלטנו להשתקע בבני ברק עיר התורה. השכנים והידידים קבלו אותנו מאד יפה. התייחסו תמיד במאור פנים, ואפילו הבנות שלנו התקבלו בצורה חלקה למוסדות לימוד שנחשבו מעולים. גם במוצא היינו שונים מהסביבה, בעלי אשכנזי ואני ספרדייה, ואת הבית הנהגנו לפי מנהגים אשכנזיים. היו פעמים בהם הילדים בשכונה קצת הציקו לילדיי על הנושא, אבל לא התרגשנו ממריבות ילדות. חיזקנו את הילדים ובדרך כלל התופעות האלו לא חזרו על עצמן, וילדיי רק התחשלו מהדבר".

יאיר בנה השלישי של ליאת גדל, וגם הוא התקבל בקלות לתלמוד תורה מעולה. הוריו היו מרוצים מאד. אולם אז הוא נתקל בקשיים. ליאת מספרת כי היו לו לקויות למידה ובעיות קשב, אבל הוא התאמץ להתמודד והיה ילד טוב. הוא לא היה מבריק, אך איכשהו הסתדר במשך השנים עם הלימודים. ההתמודדות החברתית הייתה מאתגרת עוד יותר. ליאיר היו קשיים חברתיים, והוריו לא יכלו לעזור לו:

"יאיר שלנו ספג כל מיני אמירות מעליבות, ולא כל כך הצלחנו לעזור לו בהתמודדות החברתית. לא ידענו איך לדבר ועם מי, לא הכרנו את מוסדות הלימוד וההבדלים ביניהם, ולא ידענו עם מי לשוחח כשיש בעיה.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

"כשיאיר הגיע לכיתה ח' היה לו מלמד מצוין, שהעריך אותו באמת. הוא דאג לו בכיתה, דחף אותו להתקדם בכיוון טוב וייעץ לנו ברישום לישיבה. בזכותו התקבל יאיר לישיבה מעולה, או כך לפחות חשבנו. לצערנו, בישיבה הבעיות החברתיות של יאיר רק החמירו, ואף אחד לא היה שם למענו. הוא היה ילד כריזמטי שמשך בעקבותיו את החברים, ופה ושם היו לו גם משובות ילדות. ילד בן 13 בסך הכול. אך כנראה שזה לא מצא חן בעיני כמה מהחברים, ילדים גם הם, שלא חושבים על השפעת מעשיהם, והם עשו עליו חרם. החרם החברתי היה נורא: אף אחד לא דיבר איתו, ולא התייחס אליו. ואם כבר התייחסו, המריבות רק החריפו, ושוב יאיר עצמו נענש. הוא היה מבודד חברתית, סבל מאד, ואיבד כל טעם בשהותו בישיבה. וכל הזמן הזה לא ידענו מאומה. יאיר סבל ושתק ואנו לא שיערנו עם אילו קשיים חברתיים הוא מתמודד.

"כשהסיפור התפוצץ והוא גילה לנו עם מה התמודד בתקופה האחרונה, כבר היה מאוחר מדי. יאיר היה פצוע רגשית, ולא האמין במבוגרים שיגנו עליו. הוא לא רצה לחזור לישיבה וחיפשנו לו מסגרת בעמל רב. הוא נכנס לישיבה פחות טובה, ושם ניסו לעזור לו. אין לי מילים רעות עליהם, ראש הישיבה הוא אדם מיוחד, אך לצערינו הירידה של יאיר המשיכה. לאחר תקופה קצרה הישיבה עצמה נסגרה, ושוב יאיר נותר ללא מסגרת הולמת.

"חיפשנו ליאיר מקום לימודים שיתאים לו, שיאהבו אותו ויעודדו אותו לצמוח. אך עוד בטרם מצאנו, שוחח עם יאיר רשם ישיבות ומבלי ליידע אותנו, הוא רשם אותו בישיבה כלשהי. היינו המומים לשמוע שהוא רשם נער בן חמש עשרה בלי להתייעץ עם הוריו, אך הדבר כבר נעשה. יאיר הציץ באותה ישיבה, ומהר מאד החליט שהיא לא מתאימה לו, ומאז רק איבד עניין בכל עולם הישיבות. הוא לא הסכים לנסות עוד ישיבות והסתובב ברחוב עם חברים לא מתאימים. הוא שינה את בגדיו, ואוטומטית גם התושבים בשכונה הסתכלו עליו בעין עקומה. ניסינו למצוא לו מוסד לימודים, אפילו בקשנו להיעזר בקב"ס של העיריה, אך הוא אמר לנו: 'אם לילד אין רצון לעזור לעצמו – אין לי מה לעשות'. לא ידענו מה לומר, הרי הוא רק ילד צעיר שלא מספיק חושב על עתידו, אך אפשר להרים ידיים?!

"אני לא באה אליהם בטענות, רק מציינת בכאב גדול כי מרגע שנמצאים ברחוב ללא מסגרת, ההידרדרות נהיית מהירה מאד. חלק מחבריו אפילו אינם שומרים שבת, לצערנו הגדול. ברוך ה' יאיר שומר שבת וממשיך ללכת עם ציצית מהודרת. הוא לא עזב את התורה, אבל בהתנהגותו נמשך אחרי החברים החדשים שמצא לו ברחוב. הם היו משועממים, אבודים וחסרי מעש, ולא רחק היום והוא היה מעורב במעשי וונדליזם. רק אז הוא קלט היכן הוא נמצא ולאן התדרדר, והסכים להתנתק מאותם חברים. כיום, שנתיים אחר כך, כל אותם נערים עדיין מבוססים בבוץ, ורק יאיר היחיד שהתמיד בשינוי וחזר להתנהגותו הטובה".  

מהו הסוד שלכם? איך למרות הכול, הוא הצליח לקום ולהשתקם?

"אין פה קסם. אבל תמיד תמכתי בו ובקשתי לעזור לו, וזה לא סותר שמאד מאד כאב לנו. הוא ראה איך התמוטטנו לגמרי מהמקום אליו הוא הגיע. לא האמנתי היכן הילד שלי מסתובב, אבל גם ברגעי התדהמה והצער הכי גדולים, תמיד ידעתי שהוא הבן שלי. השארתי את הכעס בצד, ורציתי לראות איך אנחנו יכולים לעזור לו, לתמוך בו ולעזור לו להיחלץ, ובשום אופן לא ננטוש אותו בעת צרתו. והוא ידע זאת. אני בטוחה שהוא הרגיש שאנחנו איתו תמיד, ולא משנה מה הוא יעשה.

"וברוך ה', הוא באמת נחלץ מהמדרון, ותפס את עצמו ברגע שאחרי האחרון. אבל הוא ניצל. הוא שולב במיזם מיוחד של מערך הנוער בעיריה, והם קישרו בינו לבין ארגון 'ידידים'. הוא עוזר לנהגים שנתקעו על הכביש, תורם מיכולותיו ומזמנו ומרוצה מאד. כיום הוא במיזם נוסף של מרכז הנוער, ולומד להיות חובש.

"גם בקורונה גייסו אותו ואת חבריו לפעילות חיובית, והם עזרו לחלק אוכל למבודדים. כל המיזמים האלו מצילים את הנערים שלנו. זו הצלת נפשות רוחנית נפשית וגופנית, וחייבים לזכור אותם ולהשקיע בהם עוד לפני שהם נופלים. בזכות כל המתנדבים והצדיקים שחושבים על הנערים, יאיר שלנו נמצא היום במקום אחר לגמרי ממצבו לפני שנתיים. הוא גדל ובגר, נעשה אחראי למעשיו, פועל באופן חיובי וגם שמח. כששמעתי על הפוגרום בבני ברק, סמכתי על יאיר שהוא לא הצטרף למציתים. וברוך ה', צדקתי. אבל לא יכולתי שלא לחשוב כי גם הוא היה עלול להיות ביניהם. אם חלילה לא היו מושיטים לו יד ברגע הנכון – הוא היה עלול להמשיך ולהתדרדר, ומי יודע היכן היה היום.

"זו הייתה מחשבה מבעיתה, שהאיצה בי לקום ולעשות מעשה למענם. לכן כתבתי את מכתבי לחבר הכנסת גפני, ולאחר שהוא פרסם את התנצלותו, גם בקשנו להיפגש עמו בלשכתו. אל תתנערו מהנערים המסכנים האלו. תושיטו להם יד ותצילו אותם. כואב לי הלב על האימהות שלהם, ועל הילדים הללו שמסתבכים בכזה אירוע. בפרט שאני יודעת ומשערת, כי אחרי שנוצר הד תקשורתי לאירוע, העונשים שיפסקו עליהם יהיו הרבה יותר כבדים. חבר של יאיר נעצר בכלא אפיק, לאחר שהתפרסם סרטון בו הוא סוחב פח וחוסם את הכביש. במשך 12 שעות הוא היה עצור ללא מים וללא אף אחד שייגש אליו. גם כשנגשו אליו לאחר מכן, היחס אליו היה מכפיש ומזלזל, וזה עוד לפני שבררו מה בדיוק הוא עשה ומה לא. ושוב, אינני מצדיקה את המעשים הגרועים של הנערים, רק שלעתים הענישה חריפה יותר ממה שמגיע להם. שוכחים שמדובר בילדים בלי מסגרות חינוכיות, ואין להם שום דבר שמחזיק אותם. אין להם גם מה להפסיד, הרי ממילא אף ישיבה לא רוצה אותם.

הנערים האלו צריכים מילה טובה. אם יתנו להם תמיכה נכונה עם חיבוק קהילתי הם לא יתדרדרו לאן שהידרדרו. תראו להם שהם אהובים. תדאגו להם למסגרת מתאימה ותצילו אותם. אי אפשר להוקיע אותם מתוכנו וכך להתפטר מהבעיה. הבעיה רק בוערת עוד יותר מתחת לשטיח. הנערים האלו הם שלנו, הם חלק מאיתנו, אי אפשר להחליט על ילד כי אם החינוך שלו הצליח הוא שלי, ואם לצערנו, החינוך לא יצא כמו שתכננו ורצינו – הילד לא שייך אלינו. נכון, ברוך ה' יש לנו נוער מצוין, בני ישיבות שהתנהגותם מופתית, ועדיין גם הנערים האלו שייכים אלינו. צריך לקחת אחריות גם על אלו שנפלטו מהמערכת, ולדאוג להם למסגרת בונה ומשקמת.

(צילום אילוסטרציה: נתי שוחט / פלאש 90)

איך ניתן לדאוג למסגרת, לילדים שלא רוצים אותה?

"יש כל מיני דרכים לעשות זאת. מהיכרותי, הייתי ממליצה דווקא על מחנכים ומדריכים שהם עצמם בעלי תשובה. הם מכירים את העולם הכללי אליו פוזלים הילדים, ומכירים גם את עולם התורה והמצוות שלנו, ולכן הם אלו שיכולים להוות גשר בין העולמות ולהגיש עזרה לנערים האבודים. זה דורש התנסות חדשה, חשיבה מחוץ לקופסה, והרבה רצון טוב. אבל זה אפשרי, וחיוני במיוחד".

ליאת מסיימת בתחינה מעומק הלב: "תתייחסו אל הילדים האלו. אל תוותרו עליהם מהר מדי. עזרו להם לחזור אלינו".