סיון רהב מאיר: הפסוק שמתאר השנה הרבה מאד אמהות

שלושה אנשים עבדו בסיתות אבנים. שאלו את הראשון מה הוא עושה, והוא ענה בפשטות: אני חותך אבנים. שאלו את השני, והוא ענה: אני מתפרנס. כלומר, הוא כבר מצא מטרה נעלה יותר, הוא לא רק חותך אבנים אלא מקבל כך כסף כדי לקנות מזון ולבוש. שאלו את השלישי מה הוא עושה, והוא ענה: אני בונה ארמון! הוא כבר ראה כיצד העשייה הקטנה שלו – יוצרת משהו יותר גדול וחשוב. שלושתם עשו את אותו הדבר, אבל כל אחד תפס אחרת את משמעות העשייה.

הרב פרופ' יונתן זקס נהג לספר את הסיפור הזה על פרשת משפטים, שקראנו בשבת. היא מגיעה ישר אחרי מעמד הר סיני, ומופיעות בה 53 מצוות שונות, שעוסקות בפרטים הקטנים של כל תחומי החיים – דיני עבודה ומשפחה, חגים וכשרות, שבת וצדקה. רגע אחרי מתן תורה, הוא הסביר, אנחנו רוצים לקחת את החוויה הזו לתוך חיי היומיום. אפשר להסתכל על המצוות רק כאוסף מעשים טכניים, אבל הסתכלות עמוקה יותר מגלה כי הפרטים הקטנים האלה הם הדרך להמשיך את המסר הגדול של הר סיני.

בפרשת משפטים, הוא הסביר, אנחנו מקבלים 53 חלקים קטנים, ובונים מהם ארמון. שבוע טוב.

זמן אהבה

לא, אין קשר בין "ולנטיינס דיי" לפרשת השבוע, אבל גם פרשת תרומה עוסקת באהבה. אלוקים כבר קרע לנו את הים ונתן לנו את התורה - למה השבוע הוא מבקש שכל אחד יתרום ויתנדב כדי לבנות את המשכן? הוא הרי יכול לבנות אותו לבד, להוריד אותו מהשמיים, בלי כל הוראות הבנייה המפורטות האלה, בלי לגרום לנו לטרוח כל כך הרבה.

פרשנינו מסבירים שאלוקים לא צריך מאיתנו כסף וזהב. הוא רוצה את השותפות, המעורבות והמחויבות שלנו. עד עכשיו היינו פסיביים, ראינו את הניסים, קיבלנו את התורה. הגיע הזמן להתחיל לפעול ולעשות. בסוף, זה מחנך ומשפיע על האדם יותר מניסים. ברגע שאתה משקיע מכספך, או נותן יד ובונה את המשכן – אתה יותר קשור ואוהב.

זה נכון בכל מערכת יחסים, בכל אהבה: בזוגיות (ככל שאני משקיע יותר – אני מרגיש קשור יותר), בהורות (ההשקעה בילדים מחברת אותנו אליהם), בחינוך ילדים (כשהם עוזרים בבית ולא רק מקבלים הכול – הם קשורים יותר), וזה נכון גם ביחס לתורה עצמה (אם עמלתי ולמדתי והשקעתי – זה שלי, אני שייך). 

פרשת תרומה מלמדת אותנו משהו עמוק על הדרך ליצור קשר משמעותי, עם אלוקים ועם אנשים.

למצוא לפחות חברה אחת

"שלום סיון, כאן גל כהן מירוחם, מטפלת חברתית. אתמול פורסמה בקבוצת אמהות בפייסבוק. התמונה העצובה הזו, שאחת האמהות שיתפה בכאב גדול. זו תעודת המחצית של בתה, עם השאלה: במה אני רוצה להתקדם במחצית הבאה? הבת שלה ענתה: למצוא לפחות חברה אחת, כי אין לי. כמה כואב. לצערי אנחנו פוגשים תלמידים רבים שמרגישים כך, ולא רק תלמידים. הקורונה העצימה את הבדידות בעולם. כל השקופים נהיו שקופים יותר.

ימי אדר וחג הפורים מחייבים אותנו להסתכל על האחר. מצוות הפורים ממש מכריחות אותנו להתייחס גם אל הדחויים ולא רק אל המקובלים. לתת מתנות לאביונים זה אומר לחפש את החלש בחברה. אביון הוא לפעמים גם מי שאין לו חברים, שזקוק להתעניינות, להזמנה, לחיוך. יש בינינו אביונים רבים שלא צריכים כסף, אלא קרבה. גם מצוות משלוח המנות היא הזדמנות לדפוק על הדלת של השכן או של החבר בכיתה שאין לנו ממש קשר איתו. ההרגשה שחושבים עליו – גדולה מהשוקולד הכי יוקרתי שנשים במשלוח.

אדר הוא חודש שמזוהה עם שמחה, ומתברר שכדי להשיג שמחה אמיתית ושלמה, אנחנו חייבים לשתף בה אנשים נוספים. אולי המילים האלה יגיעו למישהו בכיתה של הילדה הזו, ואולי הן ימנעו מילדות אחרות להרגיש ככה".

פורים שמח באמת

נראה לי שכל אחד צריך להקים את קבינט הקורונה האישי או המשפחתי שלו, לקראת פורים. לשבת ולתכנן מראש כיצד החג השמח הזה לא הופך חלילה לאסון. הכי פשוט זה כשיש סגר, אבל כשאין – האחריות מוטלת עלינו. הרב רן שריד כתב על כך דברים חשובים:"פורים השנה מחייב שינוי תודעה. לעצור ולחשוב לא מה בא לנו, לא מה מתחשק לנו, אלא איך הקדוש ברוך הוא היה רוצה שנחגוג את החג הזה השנה. ארבע המצוות בפורים הן לשמוע מגילת אסתר, לתת משלוחי מנות, לתת מתנות לאביונים ולסעוד סעודת פורים. את כולן אפשר לקיים בבית וסביבו, באופן בטוח, אבל לשם כך צריך להפנים את מצבנו. גם אחרי שנה של קורונה, וגם אחרי הרבה מחוסנים, בפורים השנה להתקהל ולהצטופף ולרקוד זו עבירה ולא מצווה. והקורונה לא מבחינה בין שיכור לפיכח.

חג פורים מסמל הצלה גשמית ממוות לחיים. לא נראה לי שמרדכי היהודי, שלבש שק ואפר רק בגלל החשש שיהודים ימותו, היה רוצה שהמועד שהוא ואסתר המלכה תיקנו יהפוך למגה פיגוע אפידמיולוגי. מצוות השמחה בתשפ"א היא פנימית ולא חיצונית. אם באמת חשוב לנו לשמוח, אם יש לנו ערבות הדדית, נחשוב כבר מעכשיו איך אפשר השנה לשמוח באמת, באחריות".

כשלג

אחרי שנה שלמה בבית, בלי בילויים ויציאות, הגיעה האטרקציה הכי פשוטה והוציאה אותנו החוצה. המבוגרים, ממש כמו הילדים, התנפלו אתמול על השלג. אפילו בחדשות עזבו את הקורונה והבחירות, והתמכרו לתמונות הנפלאות. זו הזדמנות להיזכר בשני פסוקים שעוסקים בשלג, ובמשמעות שלו לגבינו:

אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ – בפסוק הזה הנביא ישעיהו מסביר שהחטאים הם כמו שני, כלומר כמו בד אדום, אבל הם יכולים להלבין כמו שלג צח ובוהק, כמו הלבן-לבן שישראלים רבים רואים כעת מהחלון. זה אפשרי. יש תיקון בחיים, ואפשר לעשות "ונהפוך הוא". גם אם המצב נראה קשה ומייאש, אפשר להיטהר, להתחיל מחדש, בדף לבן וחלק כשלג.

לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג כִּי כָל בֵּיתָהּ לָבֻשׁ שָׁנִים – הפסוק הזה הוא חלק מ"אשת חיל", השיר ששרים בליל שבת לאם המשפחה. היא לא מפחדת מקרירות השלג שמשתולל בחוץ, כי כל אחד מבני ביתה לבוש שני (בד אדום) שמחמם אותו היטב. פרשנינו מסבירים שהכוונה אינה רק לבגד פיזי. מול הרוחות הסוערות שבחוץ, אשת החיל נותנת מעטפת של ביתיות, חום ואהבה, ונותנת לילדים כלים להתמודד עם האתגרים והסופות של החיים. נדמה לי שהשנה הפסוק הזה מתאר הרבה מאוד אימהות.

שלג נעים.