סיפורים ממחלקת הקורונה: הגברת שהתרחקה ממני במפגין פרצה בבכי

יהודה - מתנדב במחלקת הקורונה - סיפר לי את הסיפור הזה, ואני מביאה אותו במילים שלו.

בכל יום שישי אני נוהג לצאת עם אשתי לקנות פרחים וממתקים לכבוד שבת. מצווה מיוחדת ומשמחת, למה להפסיד.

לפני כחודש​,​ כשפסענו עטויי מסכות לדוכן הפרחים, נעצרתי במרחק הראוי ונדהמתי לראות גברת אחת, שלמרות השמירה המוקפדת שלנו על הכללים, התרחקה ממני במפגין.

חשבתי שאולי דמיינתי, כי עמדתי במרחק רציני ממנה ומהמוכר.

סימנתי לאשתי בעיניים. היא ניגשה במקומי לדוכן, ואז האישה התרחקה בשנית, בשאט נפש.

לא נעים.

לא נורא.

לא ידעתי כמה מהר אפגוש אותה שוב.

* * *

לפני כשבועיים, כשנכנסתי למחלקת ילדים - קורונה למשמרת ההתנדבות שלי, פגשתי במקרה מצער של ילד שעבר ניתוח והתגלה כחיובי לקורונה. הוא ואבא שלו היו מאומתים, ולכן האב נשאר לידו במחלקה.

השתדלתי לסייע במה שיכולתי.

הבן התאושש קצת מהניתוח, ויכול היה לאכול רק אוכל שנימוח בפה. אלא שכמו ילד גדול, הנימוח הזה שהוגש שם לא בדיוק שכנע אותו לאכול.

האב המאומת פנה אלי, ושאל אותי אם אוכל לרדת לקפיטריה במקומו, לקנות כמה מהנימוחים היותר מרתקים לבן שלו - שלא אכל כבר שתי יממות.

לתת לי כסף או אשראי - אסור לו ​מתוך המחלקה, ​ולכן הוא הציע שנתחשבן כבר מתישהו.

היה לי קל יותר להסיר את ערכת המיגון באמצע המשמרת ולהתמגן שוב, מלראות את מבט העיניים המבקש-הנבוך שלו.

ירדתי לקפיטריה של בית החולים, ואספתי שקית מכובדת של מוצרים שיענו להגדרת התזונה המומלצת וגם לטעמו האנין של המחלים הקטן. הסברתי למוכר שאין בידי שום אמצעי תשלום, שאני מתנדב והרכב שלי חונה בחניה של בית החולים, ממש רחוק, שאני באמצע משמרת - ושייקח בינתיים את תעודת המתנדב שלי כמשכון עד שאגיע לשלם, מיד בסוף המשמרת.

המוכר נעץ בי את עיניו, ואמר לי: "תשמע, חבר, אני אמנם בלי כיפה, אבל את הכרטיס אני לא לוקח, וגם כסף לא רוצה ממך. רק מבקש מכם שתמשיכו לעשות פה את כל מה שאתם עושים".

הילד הבריא, וגם האב. נפגשנו בכניסה לבית החולים בדיוק ביום השחרור.

החלפנו ברכות ואיחולים, תוך שאני חש שעוד זוג עיניים נועצות בי מבט.

לא היה לי ספק. האם שנכחה במעמד היתה הגברת מחנות הפרחים.

היא התחילה למלמל כל מיני מילים של תודה ואמרה לי שהפנים שלי מוכרות לה. ופתאום... האסימון נפל לה...

בהתחלה זאת היתה התנצלות, ואח"כ - היא פרצה בבכי.

אני לא בנוי לעמוד מול דמעות וכל זה, אפילו כשנסגר מעגל... אז פשוט אמרתי לה: "הכל בסדר. אולי את טועה. הרי אנחנו - הדתיים כולנו נראים אותו דבר".