במחשבה תחילה לפרשת תרומה: הסוד להורדת נפיחות שגילה בן הרבי שהתחזה

"מר לוי?".

"נכון. מי שואל?".

"מדברים מהמזכירות של ד"ר בלום. בחודש שעבר הגעת לשני ביקורים פרטיים וטרם שילמת עליהם. הרופא כועס מאוד על האיחור בתשלום ודורש לסדר אותו מיד".

"תגידו לו שייקח שני אספירין. אם הוא לא יחוש שינוי במצב הרוח - תתקשרו שוב בשבוע הבא לביקורת"...

•  •  •

ככל הנראה הנושא המדובר ביותר בפרשתנו הוא: "וייקחו לי תרומה".

יש כאן מקום להתבוננות פנימה: הקדוש ברוך הוא רוצה להשרות שכינתו בעם ישראל, מפני מה הוא מבקש אמצעים גשמיים להקמת המשכן? זהב, כסף, נחושת.

"מה עושים איתם?" פכר הגבאי את ידיו במבוכה. "היהודי החולה הפך עולמות כדי שבני משפחתו ייקחו אותו מוורשה הרחוקה עד לצאנז, הסכים להתייסר בייסורי תופת ברגלו הנפוחה והחולה שעומדת לפני כריתה, ועד שהגיע לצאנז - הרבי אינו בעיר"...

בנו הבכור של הרה"ק ה"דברי חיים" מצאנז - הרה"ק רבי יחזקאל שרגא משינאווא - שאיתו התייעץ הגבאי, התמלא רחמים על החולה ומשפחתו. "אמור להם שייכנסו אל הרבי. אני אשב בצד השולחן (שכן אסור לשבת על מקומו של האב), לבוש בבגדי הרבנות, כביכול אני הרבי, ואקשיב למצוקתם".

נכנסו בני המשפחה אל הקודש פנימה, בלי שידעו שהרבי אינו בעיר. מובן שבאותם ימים ללא תמונות, טרם הכירו את מראה פניו של הרבי מצאנז אם לא ראוהו קודם לכן. החולה שטח באוזני הצדיק את ייסוריו בשל הרגל הנפוחה ואת תחזיות הרופאים, וציפה לברכה.

לאחר שעודד אותם הרבי משינאווא בדברי חיזוק, בירך אותם והבטיח: "אם תפרישו מדי יום סכום מסוים לצדקה, בעזרת השם תחלים הרגל ותחזור לאיתנה!".

בני המשפחה הנרגשים יצאו מחדרו של הרבי מצאנז. כל המסע הקשה היה שווה. קרובה ישועתם לבוא. הרבו בתפילה, הקפידו במשך חודש על מתן הסכום לצדקה מדי יום ותקוותם איתנה הייתה שיזכו לנס.

והנס אכן אירע! הרגל החולה איבדה מנפיחותה יום אחרי יום, עד שהרופאים הודו שאינם מבינים מה אירע כאן. הרגל שעמדה לפני כריתה - החלימה כליל.

שבו בני המשפחה בלב מתרונן לצאנז, אל ה"דברי חיים", להודות לו על ברכתו ועל המופת שאירע בגינו.

הפעם, כשנכנסו בני המשפחה לקודש פנימה, אחזה בהם רתיעה. היהודי המבוגר שיושב בחדר - אינו הרבי! בפעם הקודמת היה הרבי צעיר יותר. גם הכיסא היה ממוקם בצד אחר של השולחן...

הם החלו ללחוש באוזני הגבאי על הטעות. הלה, שלא היה הגבאי שהתייעץ עם הרבי משינאווא, כמובן לא הבין מה הם סחים. אלא שה"דברי חיים" עצמו, ששמע שברי משפטים, הבין בן-רגע מה אירע. הרה"ק משינאווא זומן אל החדר, ובני המשפחה המאושרים פרצו בבכי של הודיה בהיכנסו. זה הרבי שהציל את רגלו של אביהם...

"מהיכן לקחת את האומץ להבטיח להם שאם ייתנו צדקה תתרפא הרגל?", שאל הרה"ק מצאנז את בנו.

"ראיתי זאת אצל אבא", ענה הרבי משינאווא בחכמה. "תמיד לאחר קבלת הקהל נתן אבא צדקה לעניים מהערמות התפוחות של שטרי הפדיונות, בכל נתינה כזו - הצטמקו הערמות הגבוהות עד שנעלמו. משם למדתי שצדקה היא סגולה להורדת נפיחות"...

רבנו משה חיים לוצאטו מבאר רעיון עמוק בפרשת התרומה למלאכת המשכן, מתוך דבריו ליקטנו נקודה חדשה ששופכת אור על תרומה למשכן בפרט ותרומה בכלל: הגם שבתרומה למלאכת המשכן היו סודות עליונים וכוונות גדולות בחיבור בין העולמות התחתונים לעולמות העליונים, יש בתרומה יסוד בכוחות הנפש שנקל להבין: כאשר אדם נותן משלו - הוא מתעלה מעל עצמו, מעל הטבע הגשמי שדורש לנכס ולאגור לעצמנו עוד ועוד - ומפתח את הכוח הרוחני שלומד להעניק ולתת.

כדי שיהיו ישראל ראויים להשראת השכינה, ביקש הקדוש ברוך הוא מהם לפתוח לו פתח כחודו של מחט, לוותר על מה שיקר בעיניהם הגשמיות לבניית משכן שיהיה חיבור עבורם לשכינה הקדושה. באמצעות התרומה הזו הם התרוממו לדרגה גבוהה יותר.

עלייה זו שנגרמה להם בעקבות התרומה, היא הסיבה לדיוק בכתוב "וייקחו לי תרומה" הגם שזו נתינה.

•  •  •

תרומה אינה חייבת להיות בהענקת חומר פיזי.

ניתן לתרום גם מילים טובות לעודד את הזולת, להבליג על הערה שמגיעה למישהו בצדק, או לוותר על דרישה שיש לנו הזכות לה.

כל נתינה כזו היא "סגולה להורדת נפיחות"; הן של האגו שלנו והן של הצריכה הגשמית והחומרנית שלנו...

במקום "לקחת אספירין" כדי להרגיש טוב יותר, אפשר פשוט לתרום!