על בניית המשכן: אורזים משלוח מנות יהודי

המחנך שאל את הילדים בכיתה: "היכן נמצא הקב"ה?".

תלמיד אחד ענה: "בשמים". השני ענה: "מעל העננים". השלישי הגיב: "בבית הכנסת".

הילד הרביעי ענה: "במקלחת".

המחנך המופתע שאל: "מנין לך שהוא שם?".

והתלמיד ענה: "כי בכל יום שישי אחה"צ אמא שלי דופקת על הדלת של המקלחת וצועקת: 'ריבונו של עולם, תצא כבר!'...".

מחלקת שיווק ומחלקת תוכן

צלצול הטלפון בבוקרו של יום בחנות היודאיקה לתשמישי קדושה בבני ברק לא היתה מפתיעה כמו השיחה שבאה אחריה.

"שלום, אנחנו היינו אצלכם אתמול, אולי אתה זוכרים, זוג חילוני שהגיע במיוחד מהצפון לקנות מזוזות לבית החדש שלנו... קנינו 5 מזוזות מהודרות כמו שהמלצתם לנו".

"כן, בוודאי זוכרים, מה שלומכם? במה אפשר לעזור לכם?".

"אל תשאל, הגענו הביתה עם המזוזות ופתחנו אותם, אבל זרקנו לפח את כל דפי ההוראות, ועכשיו אנחנו לא יודעים אריך צריך לתלות את המזוזה... תוכלו אולי לפקסס לנו את ההוראות?...".

אם זה לא היה עצוב, זה כנראה היה מצחיק, אבל פעמים רבות שאנו בעצמנו "מוכרים מזוזה" לאנשים. חשוב לזכור שכל מזוזה שכזו מורכבת מ"בית" ומ"מזוזה". בית ומזוזה בשפה שלנו היום זה "שיווק" ו"תוכן". חיצוניות ופנימיות.

חשוב בוודאי להשקיע במוצר מבחינה חיצונית, לתת לו נראות מעולה כדי שאנשים ימשכו אליו וירצו בו, זו מהות תורת השיווק, וכל אחד שארז או קנה פעם משלוח מנות מהודר יעיד על כך.

חשוב כמובן לזכור שבסופו של דבר בית מזוזה ללא מזוזה בתוכו מרוקן את המהות מתוכו. ללא תוכן אמיתי ומדויק, אין באמת מה לשווק.

אבל החידוש הוא שגם התוכן לבד לא מגיע לשלמות האופטימאלית.

הדבר הקדוש והמיוחד ביותר זה כשישנו השילוב הנכון, כזה שמצליח להפוך גם את החיצוניות למטרה שמשרתת את מה שחשוב באמת, ליצור חיבור של שמים וארץ שמקדש גם את הטפל ומעלה אותו למהות אחרת.

החיבור הזה נעשה רק אם יש לנו היכולת הזו להביט גם לחיצוניות בעיניים, להשתמש ולהיעזר גם ב"חולין" כדי להפוך אותם למזוזה, לדבר קודש, או אפילו ל"קודש הקודשים".

להתחבר לנקודת המוצא

בפרשת תרומה נאמר "ועשית את הקרשים עצי שיטים עומדים" והגמרא (סוכה מה) מסיקה מכך למעשה כי "כל המצוות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן".

רש"י מפרש שמדובר במצוות הרלוונטיות כמו קרשי המשכן ועמודים, לולב והדס וערבה. אך בעלי המוסר מצאו בכך רעיון עמוק נוסף: כשמשווים את הצומח לדומם מגלים הבדל מהותי. הדומם נשאר על מקומו, ואילו הצומח עולה ומטפס כלפי מעלה ובכך מבדיל ומייחד את עצמו מהארץ הדוממת. עיקר מעלתו של הצומח הוא בכך שהוא מתרומם כלפי השמים.

זהו עומק הביאור ב"דרך גדילתן". עיקר הכוונה הוא לצאת מנקודת המוצא הארצית ולצמוח ולטפס ממנה לכיוון השמים. "כל המצוות כולן" מכוונות מטרה לשם כך - להצמיח אותנו ולגרום לנו להפגיש בין השמים לארץ, ליצור חיבור בין הארציות לרוחניות במטרה לקדש את הגשמיות גם כן.

הבעל שם טוב הקדוש ביאר את הפסוק במגילת אסתר, "איש יהודי", והסביר כי הביטוי נעוץ בסוד האותיות: האות א' במילה איש מייצגת את האדמה, לעומתה האות ש' במילה מסמלת שמים, ואילו הי' שבאמצע המילה מסמלת את היהודי, שתפקידו לחבר שמים וארץ – לא להישאר ולהישאב לאדמה שבו, אלא לעלות ממנה ואיתה עד לשמים.

בעוד התורה הקדישה רק 34 פסוקים ליצירת העולם בספר בראשית, דווקא לבניית המשכן הארצי, הגשמי והזמני הקדישה התורה תיאור של 450 פסוקים. יש בכך גילוי נוסף ליחס של הקב"ה לעבודתנו בעולם. המשמעות של המשכן עבור האדם גדולה מאשר המשמעות של היקום עבורו. בעוד היקום נוצר באופן חד צדדי על ידי הקב"ה, המשכן מבוסס על שיתוף פעולה בין המעשה האנושי לבין הגילוי האלוקי, ואיננו בא כדרך נס משמים אלא דרך הכלים שלנו בעולם הזה. "חביב משכן יותר ממעשה בראשית... שמעשה בראשית לא נבראו בעמל ולא בידיעה ולא סייעה בו כל בריה, אלא בדבר ה' שמים נעשו, אבל משכן- משה וישראל נתעסקו בו" (מדרש הגדול שמות ל"ט, ל"ב)

הקדושה מזדווגת עם העולם החיצון

"לא כל יהודי הוא קדוש, אבל כל יהודי הוא קודש קודשים!...", אמר ר' שלמה קרליבך דברי קודש שמיוחסים למגיד מקאז'ניץ.

בפרשת השבוע אנו מגלים כי שיאה של ההתגלות האלוקית במשכן, "מרכז התקשורת" שבו מתנהל הקשר האלוקי עם משה פורץ לו דווקא מבין שני הכרובים – "ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים".

הדבר תמוה למדי, לאור העובדה שהכרובים נראים לנו כמסמלים לכאורה את האידיאל ההפוך. ראשית, כיוון שמדובר בפסלים עם דמויות של תינוק ותינוקת, דבר שאיסורו נאמר במפורש בעשרת הדברות כ"לא תעשה לך פסל וכל תמונה". מדוע דווקא בקודש הקודשים, מרכז התקשורת האלוקית, נתן הקב"ה לדמות פסלים שכאלו מקום חשוב ומשמעותי כל כך?

זאת ועוד, עפ"י מדרשי חז"ל, היו הכרובים באופן כזה שאינו הולם למה שהיינו מתארים כראוי ונכון למקום הקודש. "אמר רב קטינא, בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורין זה בזה, והיו אומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה" (יומא נד). ורש"י שם מבאר שהכרובים היו מדובקים ומחובקים זה בזה כמעשה זכר ונקבה, והמילה "מעורין" שורשה מהמילה ערווה.

עד כדי כך, שאפילו כאשר נכנסו הבבלים לקודש הקודשים בהחריבם את בית המקדש הם נדהמו מגילוי זה. חז"ל מתארים זאת בגמרא: "אמר ריש לקיש, בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורים זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר כל מכבדיה הזילוה ראו ערוותה".

במבט שטחי הפליאה היא עצומה. האם ראוי מקומם של פסלים בדמות תינוקות מזווגים בבית המקדש, ועוד בקודש הקודשים עצמו, אליו היה נכנס רק הכהן גדול פעם אחת בשנה, ביום המקודש ביותר?

אך האמת היא כי דווקא בכך יש לבטא את עומקה של היהדות והגילוי האלוקי.

את התפיסה כי גם קשר חיצוני וגופני ביותר, כאשר הוא מופיע בצורתו הקדושה והטהורה הוא חלק מעולם הקודש שלנו ומקומו ביחד עם ארון ברית ה'.

דווקא בחיבור הזה של שמים וארץ, מתוך הכרובים, ביניהם, בין ההתנגדות ובין הסתירה המובנית הזו - נוכח גילוי הקב"ה ומדבר מבין הכרובים.

זהו יסוד השראת השכינה בעולם.

בניגוד לשאר עבודות זרות שהשתמשו בפסלים כדי למרוד ולהתיר רסן בצורה משוחררת ובלתי מוגבלת, או כאלו דתות שבאצטלת התקדשות התנזרו כליל מכל דבר חיצוני - היהדות מביאה תפיסה של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

הקב"ה נועד אלינו מתוך הכרובים, במקום הנסתר והאישי ביותר, בקודש הקודשים, מקום שבו נעשה חיבור והשקה בין ארץ ושמים, מקום עליו דרשו חז"ל (במדבר רבה ד', י"ג): "עשה בו שני כרובים - שהם חביבים כנגד שמים וארץ שהיה בהם מושבו של הקב"ה".

הפרשה רלוונטית לחיינו גם היום, ומכוונת אותנו לבנות משכן בתוכנו, בעולמנו.

משכן שמחבר בין עולם החול הגשמי והמעשי לבין עולם הרוח והקודש.

שמצליח להגביה אותנו, להעמיד עצי שיטים ולהצמיח לכיוון מעלה, דווקא מתוך התמודדות עם חיי השגרה היום יומיים. למצוא שם את קודש הקודשים שלנו, את קול ה' שמדבר אלינו מבין שני הכרובים.

הרב אבי אברהם הוא יועץ חינוכי ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה.