"האיש שילם בשנותיו הטובות על ביטחון המדינה": הפוסטים החמים של אברי גלעד

משי

יצא לי לדבר עם יהודה משי זהב פעמיים תוך שבוע, פעם לאחר מות אחיו ואמו בהפרש של חודש, ושבוע אחר כך בהילקח אביו. שלוש פעמים נקש המלאך המוכר לו יותר אולי מלכל אדם בעולם, מלאך המוות, על דלתו. והפעם זה היה ביקור פרטי. לא כללי. אותו הוא בא לחפש, לו הוא הביא הודעה מרה, אל ביתו הוא נכנס שלוש פעמים בחודש. היה מעניין ומפעים לראות איך הוא מתמודד. הוא פעל כמו מתאגרף שחוטף בוקס לפנים, אחיו מת, ואחר כך אגרוף ללב, אמו מתה, ומיד אחר כך מסובבת של בומבה לבטן. אבל הוא לא נפל. הוא מעד, ומיד עמד. הביא עוד כח מתוכו, לעמוד גם בזה. משי התאמן בשדה הקטל של המציאות על התמודדות עם מוות, וזה אמנם שורף אותו מבפנים, אבל במקביל מוציא ממנו את מיטבו.

הבנאדם אמר לי, לשאלתי האם האמונה שלו במבחן, שהוא מאמין שניסיון הזה בא עליו כדי להעלות אותו, לא כדי לחסל אותו. הוא חושב שלמרות שהוא עושה מעשי חסד רבים מספור הוא טרם קנה את הזכות להגיד שהוא מבין מה עובר על המשפחות של המתים שהוא פוגש. הוא מאמין שמכיוון שהוא בחור חסון נפשית, וראה דבר או שניים, הונחתה עליו מהלומה כה אדירה כדי שירגיש מה זה אסון. שידע בחוויה אישית מהו צער שאין לו סוף. איזו אמירה אמונית מדהימה, אני משתחווה פנימית לאדם שאומר מילים כאלה וגם מאמין לעצמו. הוא כזה.

משי זהב קם למוות בבוקר, והולך לישון עם מוות. כל יומו מיתות משונות ורגילות, כל עיתותיו משפחות שבורות, צער עולמים, הכאב הגדול מכולם. הוא חי באנרגיה הזאת כבר יותר משלושים שנה. ומסתבר שאם המוות לא מדכא אותך, לא שובר אותך, לא מחסל אותך, הוא יוצר ממך, כמו שמתרחש בבטן האדמה, יהלום.

אני רואה ביהודה משי זהב קודם כל את האיש הכי מרגש שפגשתי. זה אדם שבחר להקריב את שמחת חייו כדי לעשות את שליחותו בעולם. מה שהוא רואה ביום, מעכיר נפש של אדם רגיל לשנים. והוא עושה את תפקידו בעולם ללא שום תלונה אלא ההיפך, התלהבות. את התלהבותו של הפוחח שהיה הוא מנתב למסירות מטורפת לעזרה לאנשים בכל העולם, ללא הבדל. כולם פוגשים את המוות, ואת יהודה.

משי זהב הוא יהודי חד פעמי. הוא המנהיג שהציבור החרדי היה צריך, לו רצה להנהיג. משי זהב הוא צדיק. מהניילונים.

סדר

השבוע חגגנו ט"ו בשבט. לא יצאנו, לא נטענו, לא הפרחנו שממת הטרשים. לא נורא, שנה אחת אפשר בלי. ואני מעיף עין בלוח החגים היהודי, ורואה שהחג הבא עלינו לטובה הוא כמובן פורים, והוא מביא בכנפיו קושי קט, האם להתחיל לתכנן תחפושות מהממות אינסטגרם או שסביר להניח שגם השנה לא יהיו מסיבות פורים, ולא תחרויות, ואפשר יהיה להעביר את גזירת המן עם איזו תחפושת ממוחזרת משנה שעברה, משהו שיצטלם טוב בזום, כך שאפשר גם עם טריינינג למטה.

עד כאן הכל פשוט. והנה המוקש. ליל הסדר. בשנה שעברה היינו נצורים בבתינו, מי שעשה סדר בזום עשה, מי שהסתפק בסדר גרעיני הסתפק, מי שיצא למרפסת לשיר מה נשתנה שיחק אותה באחדות מפעימה. אבל יש שאלה עצומה ביותר. איפה אנחנו בסדר השנה ? האם הסדר של השנה שעברה נחשב למניין הסדרים, והשנה ממשיכים לעבור מההורים שלו למשפחה שלה כאילו לא היה כלום, והילדים להורים הגרושים ימשיכו לנדוד בין בית של הורה א' לביתו של הורה ב' על פי המתווה הישן, או שמחליטים שהשנה שעברה פשוט לא היתה מעולם, ומשחזרים את מה שהיה אמור לקרות בה?

לכאורה, מה זה משנה. כל משפחה תחליט לעצמה ותתנהל כדרכה. אבל אין דבר כזה. כל עם ישראל בעצם שלוב זה בזה, כמו גלגלי שיניים בשעון של פעם, שן אחת נתקעת וכל ההרמוניה הולכת פייפן. כי יש משפחות רבות, כולל שלי, שהסדרי הסירוגין כה מורכבים שאם לא תהיה הסכמה כללית בשאלה האם מדלגים על סדר דאשתקד או מונים אותו כרגיל, יהיו בני משפחה שלא יפגשו יותר לעולם בליל הסדר, ואולי לא ייפגשו יותר אף פעם.

לכן נדרשת חקיקה מגבוה, וזאת צריכה להיות משימתה האחרונה של הקואליציה המתפוררת המוציאה את ימיה האחרונים בחירחורים דוחים לנגד עינינו. יואילו בנימין א' ובנימין ב' ויקימו וועדה, ותגיש מסקנות, ויחוקקו חוק שיאפשר להימנע ממריבות מיותרות בכל בית אב ואם בישראל, כי יהיה חוק! והוא ייאכף בקפידה בליל הסדר עצמו ע"י פקחים שיכנסו לבתים כשפותחים הדלת לאליהו, ויבדקו כל אחד איפה היה בשנה שעברה והאם פעל על פי ההנחיות.

ולחילופין, כדי למנוע מדון, יוטל סגר כללי גם בליל הסדר הזה, וכך בשנה הבאה יחזור הסדר הישן והטוב לתיקונו, ואף חמות לא תיפגע, ואף גיס לא ייעלב, ואף ילד או ילדה להורים גרושים לא יצטרכו להחליט בעצמם איפה הם בסדר. נשמע לי בסדר.

פולארד

הנה מלאו ימי עונשו של ג'ונתן פולארד, האיש ששילם בשנותיו הטובות ביותר על ביטחון מדינת ישראל. 35 שנה נעקרו מלב חייו, איש צעיר נכנס לכלא ולהסגר שאחריו, ואיש מבוגר יצא, עם רעיה חולה מאד, עם לב מלא אכזבות, עם חיים שהוחמצו ואינם.

יש לנו חוב של כבוד לאיש הזה. לא רק שהוא פעל בשירות המדינה נגד מולדתו, הוא קיבל עונש אכזרי ביותר, מיצו עימו את הדין כפי שלא עשו לאף מרגל כמעט מעולם. למה ? מה זה משנה עכשיו. כך היה. זאת המציאות, והנה הוא עוד רגע בדרך לכאן.

ראינו בטלוויזיה ראיון איתו בדירתו הזערורית בניו יורק. לא יודע למה כה קטנה וצפופה היא, אני מניח שיש לזה איזה קשר למה שמדינת ישראל משלמת לו כעת, 30,000 דולר לשנה. ואני חושב לי- כשהאיש העצוב הזה מגיע לישראל, פותחים לו פרק חדש בחיים שמפצה אותו בגדול על כל מה שעבר בשבילנו. אני מדבר על ילדים עם דגלים ופרחים בשדה התעופה, וקבלת פנים פלוס שטיח, ומכובדים המקבלים את פניו, אולי לא ראש הממשלה והנשיא, במסגרת הרצון לא לתקוע לממשל החדש אצבע בעין, אבל רב ראשי בהחלט, אולי גם ראש המוסד.

משדה התעופה יוסע פולארד לדירתו החדשה בירושלים, דירה כלילת המעלות, מפנקת וגדולה, צופה על אחד מנופי ירושלים הנהדרים, עדיף אל העיר העתיקה. וכרטיס אשראי יינתן לו, שחור כזה עם פסים כסופים בצד האומרים- הצ'ק פתוח, האיש הזה יכול להוציא בלי חשבון, המדינה משלמת. וטיפולים הכי טובים שיש בעולם לרעייתו החולה, ועבודה טובה בהייטק כפי שהוא רוצה.

תאמרו- האיש היה מרגל תמורת בצע כסף, והציע שירותיו לעוד מדינות, ופעל בצורה מרושלת, ויש גם המוסיפים- בגד במולדתו ובאינטרסים שלה עבור מדינה זרה. "בוגד" קראו לו בעיתון-המהגרים-בארצם. ואני חושב שחלק מזה פייק מידע, וחלק לא חשוב. כי יש ליקוי מתמשך בסעיף "הכרת הטוב" של מדינת ישראל, כלפי משת"פים, וצד"לניקים, וכל כיוצא באלו בני אומות העולם שמסיבותיהם קושרים גורלם בגורלנו ומסכנים עצמם, ואז כשהם מגיעים אל חופינו הם מקבלים יחס קמצני, קטנוני, אכזרי.

פולארד הוא הזדמנות לפתוח את צ'אקרת התודה. מה היו מניעיו לפני 35 שנה לא רלוונטי. הוא ישב וישב, ואנחנו עשינו שימוש מועיל בחומר שהעביר, ויש רק דרך אחת ליישב את החשבון- לתת לו חיים של מלך. בלי רוח וצלצולים, פשוט לפנק, לפנק, ועוד לפנק. כך ידעו גם אחרים- ישראל תמיד משלמת בסוף. גם לצורריה, גם למלאכיה.

כיפור

היום הקדוש בפתח. מרגישים את זה באויר. השנה גם קיבלנו מין קדימון אנרגטי בדמות הסגר, שבדקות הטובות שלו מזכיר לגמרי יום כיפור. יש דקות ארוכות בסגר שאין אף מכונית נוסעת , ואין אף רמקול שרועם ואף מכשיר חשמלי שנוהם, ופתאום יום כיפור. ימי כיפור קטנים בתוך היומיום. ואני, שאוהב את יום כיפור אהבת נפש על שום אהבת השקט שלי, נהנה כל כך, אבל גם טיפה מצטער שלקחו לי את השניה הזאת שבה יורדת השלווה בבת אחת, האוטו האחרון נוסע לדרכו באיחור מבאס, ויום כיפור יורד כמו מפה צחורה על הלב שלי.

השנה היום הנורא בא בתזמון מעניין. הרבה מאד אנשים בוחרים מדעת לבטל את ערך קדושת החיים ולהתנהג באופן שמסכן אותם ואת סביבתם, והסכנה היא מוות אכזרי בעינויים. ועדיין, הם מספרים לעצמם איזה סיפור שיש בו אידאולוגיה כלשהי שמאפשרת להם להתכחש לחובתם לחיי כל מי שבא איתם במגע, משפחה או סתם זרים, בני אדם.

הרבה מהאנשים שלא צמים על ההנחיות יגיעו עכשיו ליום כיפור ויתפללו הרבה שעות ולא יאכלו ולא ישתו ויעמידו פנים של חשבון נפש, אבל גם בבית הכנסת, בעוד נפשם מתייסרת בבקשות סליחה, לא יעשו הכל כדי לא להדביק את המתפלל שלצידם ולהרוג את אמא שלו.

כידוע לכם, אני סלב, ולסלבס יש דיבור ישיר עם הקדוש ברוך הוא. וטוב שכך. לכן ערכתי שיחה בזום עם ריבונו של עולם, שביקש להודיע לכם ככה: מי שלא עוטה מסיכה עם האף החינני שלו בתוכה, ומי שלוחץ ידיים ומי שמחבק ומי שמנשק, ומי שמתקהל, לא משנה הסיבה, ומי שמוריד את המסיכה כדי לשיר או לצעוק ליד אנשים, ומי שלא שוטף ידיים, ומי שנוגע באף ואחר כך שם ללקוח אוכל בטייק אווי בלי לרחוץ ידיים, ומי שמחפש לתחמן את החוק, ומי חושב שהוא יותר חכם מהחוק, ומי שעדיין חושב שזה הכל פייק ניוז - אתם יכולים לאכול השנה ביום כיפור. אין צורך בצום שלכם. הוא לא יתקבל, ולא ישפיע, ואין בו שום דבר חוץ מלעצבן את בורא עולם, שיצר בחוכמתו יצורים כה תבוניים, והמכחישים מבקשים לבטל את השכל הטוב ולהמירו בשכל לס.

תאכלו בני ישראל, תאכלו ביום כיפור. אתם לא ראויים לצום. ובעניין תוצאות הדיון בעניינכם בוועדת מי לחיים ומי למוות, תמתינו שם, בתור של המחפפים. תשובה תגיע, ממש בקרוב.

חתימה טובה

כניעה

בואו ניכנע. נוריד את המסיכות, נסיר את המחיצות, נעיף את האלכוג'ל מהחלון, נחבק את השכנים, ננשק את הקשישים. בואו נחליט שאי אפשר להלחם בזה ופשוט נזרום, נראה לאן זה לוקח אותנו. נשתעל, ניחנק, חושי הטעם וריח אף פעם לא היו חשובים לנו גם ככה. בואו נראה כמה אנשים יהיו בבתי חולים, בואו נבדוק איפה עוד יאשפזו אנשים, אולי במעליות, והכי טוב- בואו נחזה בקריסת הרופאים והרופאות והאחים והאחיות, נראה כמה לא ידבקו ובאילו תנאים יעבדו.

בואו נזרום עם המתים, לא נעשה מזה עניין. בואו נשלים עם זה שגם אנחנו עצמנו עשויים למות במחלה הזאת, וזאת דרך העולם, ומה שהספקנו עד כה סבבה, ומה שלא, בגלגול הבא. בואו נשחרר הכל, נעשה מסיבות, חתונות, ערבי התפלשות בבוץ, נשיקות אסקימוסיות, לילות קריוקי במרתפים בלתי ממוזגים בכוונה. בואו נפסיק לספור, לדבר, לפרש, לברבש. בואו נחזור לשגרת החיים, זוטות ושעשועים. באמת נמאס כל המצב הזה. כמה אפשר. יאללה, חלאס, חזל"ש ויהיה מה שיהיה.

אם הטקסט הזה מצא חן בעיניכם, אתם לא לבד. יש רבים כמוכם, רואים אותם בכל מקום. הם מתנהגים כאילו כבר החליטו להיכנע. לתת לטבע לעשות את שלו. אני עוד בעניין של לתת פייט. הפייט של החיים. אז אם אתם מצליחים לזהות אותי עם המסיכה, עשו טובה, תתרחקו ממני, ואל תבכו לי אחר כך על פרנסתכם שהלכה, על אימכם שמתה בודדה. לא יהיו לי דמעות בשבילכם.

סוף אלול. זמן טוב לקבלת החלטות אישיות מחייבות על שמירה על הנפש ועל העם בישראל.

בריאות לכולם.