"העזתי השבוע להגיד שכולם אשמים, וחטפתי שנאה עיוורת": נועה ירון דיין טעונה

כמה מילים על האש הבוערת בתוכנו. על השינאה העיוורת והאלימות המשתוללת, ועלי, שהעזתי השבוע להגיד שכולם אשמים...וחטפתי שנאה עיוורת ממי שכועס שאומרים עליו שיש בו שנאה עיוורת . מצחיק לראות אנשים ששונאים תוך כדי שהם מכחישים שהם שונאים. אשמים תוך כדי שהם מאשימים.

אני לא חרדית. לא מייצגת את החרדים. ולא מתיימרת להגן עליהם או לדבר בשמם. אני בעלת תשובה. גדלתי בבית חילוני, חייתי כעשרים שנה בתוך החברה החרדית, בערים החרדיות, בשכונות הסגורות, ואני חיה היום בתל אביב ולא מגדירה את עצמי כמשתייכת בשלמות לשום מגזר. אני בין העולמות. מתנדנדת. טעמתי את הטוב ואת הרע שיש בשני העולמות. יודעת על בשרי שכיעור יש בכל מקום וגם יופי אינסופי. מבקשת לעצמי פטור ממגזר כבר שנים. ודווקא מהמקום הזה, ביקשתי להתפלל. משם רציתי לדבר. אני מכירה ואוהבת את שני המגזרים. ומכירה גם את ההתנשאות הדקה הכבושה המסתתרת בשני העולמות זה כנגד זה. מתחת לפוליטיקלי קורקט של כל ישראל ערבים זה לזה וכל בני האדם נבראו בצלם, יש הרבה רעל. אני יודעת כי נתקלתי בו ובכיעור שלו בשני המחנות, וכי נתקלתי בו בתוכי. בתוכי הרעל הפך לשינאה עצמית. לעובדה מייאשת שאני מפוצלת מבפנים ושלעולם לא אזכה לשלמות. לקח לי שנים להבין שמה שאני, זה הכי טוב, גם אם זה לא נכנס לשום קוביה ולא משתייך לשום מקום. במובן הזה בעלי התשובה הם גשר. והלוואי שנהיה גשר שפוי שכזה כל אחד בתוך ביתו ועם משפחתו המעורבבת, והלוואי שנזכה להיות גשר חברתי בין המחנות דווקא עכשיו כשהקיטוב בשיאו. הלוואי נזכור ונזכיר בעצם קיומנו ומהותנו שאנשים הם אנשים הם אנשים. ושזה הניסיון שלנו. ללמוד לחיות ביחד. למצוא את האחד הפשוט בתוך הפעולות המשתנות. להפר את הכעס ברחמנות. ולדון כל אדם לכף זכות. אמן

בגדים לבנים

ביום הכיפורים אני מבקשת לעמוד לפניך בבגדים לבנים. עם השרוולים מלוכלכים, והרגלים יחפות, אבל בבגדים לבנים. עם הלב העקשן, והמוח הספקן. אבל בבגדים לבנים. עם כל היושבת חושך וצלמוות שאני, עם כל עצם היותי אחרי הכל רק אסירת עוני וברזל. אבל הנה אני עומדת לפניך בבגדים לבנים. הם מעידים על טוהר כונותיי. אני באמת רוצה לכוון את חיי לטהור שבי בכל תחום ובכל רמה. עומדת לפניך כמו שאני. כליות ומוח ולב. מבקשת תיקון. מרימה דגל לבן. נכנעת לחרטה. מבקשת סליחה. מתענגת על הצלילות הקריסטלית המזככת שבמחילה. ביום הכיפורים אני משתעשעת במחשבות על אני טוב יותר שיפרוץ מתוכי. ממש מרגישה אותו פורץ לרגע.באזור תפילת הנעילה. והוא אכן מרים ראש ביום הכיפורים,. יום הכיפורים עושה לו טוב, לאני הטוב יותר ההוא שרדום רוב חיי בתוכי. יום הכיפורים זה היום שלו. ביום הכיפורים אני מבקשת את הזכות לטבול את עצמי במעיין זך של רחמים. להתכסות כולי באמונה כמו בשמיכה. להתכרבל בתוכה. לתת לה מקום.להרשות לעצמי למחול ולהימחל. לעצום עיניים ולהיות האני הטוב יותר שלי בכל הכוח. ולו לכמה רגעים של דביקות האני הטוב יותר שלי הוא בוטח. מאמין ושמח. כזאת אני מתפללת להיות. זכה אותי ריבונו של עולם לחיות את חיי בהתקדמות מתמדת אל עבר האני הטוב יותר שלי. אל עבר כל מה שאמיתי ורוחני וחי בי. אל עבר הנקודה הטובה שיש בתוכי. זאת שלא תמיד אני מצליחה לזכור שהיא בכלל קיימת. זאת שלפעמים היא חשוכה ובלתי ניכרת. זכה אותי להאמין בה ולהגדיל אותה. זכה אותי להאמין בעצמי. זכה אותי לבחור בחיים בכל תו ונים וגוון ותנועה. בכל צעד ושעל. לפנות ימינה. להטות כלפי חסד. לסובב את ההגה לימין. לבחור בטוב. או לפחות לשאוף אליו. להתגעגע לטוב שבי שיתעורר ויפרח וימלוך. שינצח את כל מה שעצל וזקן וגוסס בי.

זכה אותי להתחדשות.

זכה אותי להאמין שהיא אפשרית בכלל.

זכה אותי לזכור אותך יותר.

זכה אותי לשכוח אותי פחות.

זכה אותי לשמוח בחלקי אשר נתת לי על פני האדמה. בתוך כל שאר עמך בית ישראל.

ואימרו אמן.

הבוקר נדלקה לי באוטו ואז במוח נורת אזהרה קטנה.

בדקתי, ותפסתי את עצמי על חם. פתאום, קלטתי את המצב. אז להלן מדד הצלילות והבהירות שלי:

ראש השנה מחרתיים ואני מתכוננת לסגר!!!

פתאטי. כמו עכבר לבן במעבדה. מתרוצצת במבוך. כמו אוגרת על הגלגל. רצה בהולה לשום מקום. ממהרת. מתכוננת לסגר. עם כל הלב. שוכחת שהסגר הוא רק עוד תירוץ לרוץ. להיבהל. להיאטם מרוב לחץ. עוד תירוץ לא לחשוב על שעון החול הנוזל והאוזל. על גרגריה האחרונים של השנה הזאת שהנה הנה, אחד אחד, נושרים והופכים מהווה לעבר. תפסתי את עצמי על חם הבוקר. אני אטומה. מותשת. עמוסה לעייפה במהדורות חדשות, בהנחיות, במתווים, בעקומות, במלחמות פוליטיות בשקל וחצי. אכלו לי את הראס. לקחו לי את הלב. אטמו לי את הפה, וזהו. אני כבר מעורפלת. נושמת פנימה והחוצה לתוך המסיכה ובכללי נמצאת כבר איזה זמן באיזו היפרוונטילציה.

הידיעה הכי חשובה שאמורה להדהד בין קירות ליבי בפול ווליום, היא רק לחישה קטנה בתוכי:

ראש השנה מגיע. תעצרי רגע.

עצרתי את האוטו בצד. מחפשת בתוכי את ראש השנה. את הריח. את הטעם. את היראה. את האהבה. את המהות. אבל כלום. עצמתי עיניים והתחלתי להגיד בקול רם:

תפוח, דבש, תמר, רימון, גזר, סילקא, רוביא, כרתי, קרע.... כל הסימנים כולם. קראתי להם והם באו לעזרתי. והפה שלי התמלא בבת אחת בכל הטעמים, והאף שלי התמלא בכל הריחות. אף פעם לא הבנתי מה זה באמת סימנים ובשביל מה צריך אותם. עכשיו אני מבינה. כשאתה רחוק רחוק, כשאתה לגמרי, אבל לגמרי, מוטרף ומולך שולל על ידי מציאות רעה, אתה חייב סימן כדי לחזור. וכשחזרתי, אז נזכרתי פתאום. הורדתי מסיכה ונשמתי עמוק. אף אחד לא מנהל את העולם. חוץ ממי שמנהל אותו. ובא' תשרי, בעוד יומיים, הוא ורק הוא שופט, ודן, ומונה, וסופר, וכותב, וקוצב, וחותם. ואני אין לי זמן אליו. יש לי סגר על הראש. מחפשת בריאות אצל שר הבריאות, ובטחון אצל שר הביטחון, ופרנסה אצל שר האוצר, כאילו יש להם לתת לי...

אז זהו. עצרתי. יש גבול לכמה אפשר לבלבל אפילו אותי, המבולבלת הכרונית.

ראש השנה מגיע. יום בריאת האדם. יום ההולדת שלנו, המין האנושי. יום רוחני ושמח ומפחיד ומסוגל. יום שבו ראוי לתת את המלכות למי שהיא שלו ממילא. ראוי להכתיר אותו. לתת לו כתר מלוכה. להמליך אותו על כל כולי מהשלד ועד האפידרמיס. מלך יחיד על נפש רוח ונשמה.

מלך שהכל שלו, שלח לנו ישועה בקרוב. שלח לנו רפואה. פרנסה. דעת. אמת. אמונה. שלום. אחדות. גאולה.

ואל תתן לי אף פעם לשכוח, שהכל אליך, והכל ממך.

ראש חודש אב. אני מרימה עיניים ומדברת. לוחשת למי שאמר והיה העולם תפילה מתוך כיבשן האש של התקופה הזאת. תפילה מתוך עולם שנדמה שהתחיל להתפורר לנו מול העיניים.

תגיד, אני שואלת אותו, אתה באמת תגאל אותנו נכון? זה לא סתם יחסי ציבור, נכון? אתה מבטיח, נכון? כי איפה שאני לא מסתכלת בעולם אשר בראת, נדמה שהחושך מנצח. התקווה מושלכת בעפר. פירוד ומחלוקת וקטנות מוחין שורים עלינו. חלומותינו עדיין חלומות על הצלחה אישית בלי יכולת להסתכל מעבר לגבול החושך. בלי יכולת להפסיק לחלום אותם גם כשברור לכולנו שהם הבל. שדי. מספיק. עבר זמנם.

תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. תימהון וריקנות וחושך. נדמה כאילו התוהו והבוהו והחושך הגיעו ממש עד התהום. ואיפה את רוח אלוקים? האם את באמת מרחפת על פני המיים? בתוך הגלות קשה כל כך להאמין שתבוא גאולה. זו הגלות בעצמה, הריחוק האישי שלי מהאמונה שהנחמות שלי בדרך.

‏ ואז כל יום נדמה כנצח. כל יום עובר עלי ארוך וקשה. ‏ואני רוצה להאמין בכל הכוח שהגאולה בוא תבוא. שהחושך הוא זמני וכלה ונפסד, שהדמעות שלי עוד יתיבשו. ישאירו סימני מלח על הפנים שלי, זכר לחורבן. שבאופן הכי אישי והכי פרטי והכי עמוק, תבוא לי נחמה. שעוד יפקחו לי העיניים לראות שהכל לטובה. לא כסלוגן מוצלח אלא כאמת פנימית. לא כיחסי ציבור, אלא כמציאות גורפת. שכל הצער שלי, בתוך כל שאר מצטערי עמך בית ישראל, יהפוך לנו לשמחה. פשוטה וקיימת. ברורה כאור השמש המסנוור. נוכחת כמו חומו של הקיץ הזה.

ואני מנחמת את עצמי שזו זכות גדולה להרגיש. שאין גרוע מהתרדמת. שרק ככה אפשר לצעוק באמת על גאולה, בתוך הצרות.

כי אם זאת לא הגלות שלי הפרטית שאני מתאבלת עליה, אז איך אוכל להתאבל באמת? אם זאת לא הגאולה הפרטית שלי שמחכה מעבר לסיבוב, אז איך אוכל באמת לחכות לה ולהתרגש לקראתה? יוצא שכדי להיות שותפה במה שקורה בעולם, אני חייבת ליפול ולקום ביחד עם העולם כולו. כנראה שכן. כנראה שככה זה. ועכשיו אני מרגישה את המיצר חזק. כולנו מרגישים. אז אני עוצמת עיניים. מרגישה את הגלות. משתמשת בצער הזה, ממנפת אותו, הופכת אותו לתפילה. מחכה לגאולה. יותר מבזמנים יפים.

ראש חודש אב ואני מרימה עיניים.

מִֽן־הַ֭מֵּצַר קָרָ֣אתִי יָּ֑הּ עָנָ֖נִי בַמֶּרְחָ֣ב יָֽהּ:

שוב מול הר סיני, שוב מול התורה. מסתכלות אחת לשניה בעיניים.

אני מלמטה למעלה, עומדת על קצות האצבעות בצוואר מתוח, והיא מלמעלה למטה. משפילה מבט בחמלה.

תורת משה, תורת ישראל, תורה שלי, אני מסתכלת בך. יש לי מערכת יחסים איתך. ארוכה ומפותלת. מלאה בסתירות ובניגודים. בעליות וירידות. בהסתרות ובגילויים. יש חלקים בך שחופפים לחלקי הנפש שלי. מתלבשים עליהם כמו כפפה על יד. הולמים אותי.. מחמיאים לי. מזככים אותי. כי יש בך כל כך הרבה יופי וכבוד ושכל עליון. כל היופי והכבוד והשכל העליון שיש בקירבי, מתעוררים כשאת מאירה. מרימים ראש ומבקשים למלוך. ויש חלקים בך שעליהם יש לי קושיות ותמיהות. מחלוקות פנימיות ואפילו קור וחוסר חיבור. זה לא את. זו אני. את כולך אור. ואני כולי לא תמיד ברשותי. את מיקשה אחת , ממש כמו המנורה בבית המקדש. ואני, עשויה נקבים נקבים חלולים חלולים גם גשמית גם רוחנית. קרעים קרעים של גוף נפש רוח נשמה חיה ויחידה. רצונות טובים ורעים משמשים בי בערבוביה. רצונות גבוהים ונמוכים מתחרים בתוכי על הרשות לשלוט בגפיים. את מכולם הרי מבינה. את שיש בך הכל. את שעוסקת בתיקון כל העולם. יש בך חלקים לכל יצור נידח. לבהמה חיה ועוף. לשרץ ולתולעת. למצורע וזב וטמא. יש בך את הדרכים הנכונות עבור כולנו. גם החוטאים. גם החלכאים והנדכאים. גם העזובים והחלשים. גם החשוכים והטועים.

כתוב שהיה לך משעמם בשמיים. למה? כי גם המלאכים מושלמים כמוך. שכבו להם שוממים כל דיני הטומאה והטהרה. כל מצוות כיבוד ההורים ושמירת השבת. או במילים של משה רבנו שאותן ענה באומץ למלאכים שהתנגדו לכך שאת תרדי לעולם הגשמי:

וכי יש לכם אב ואם? וכי יש לכם יצר רע לבגוד לנאוף או לרצוח? שחררו אותה. ככה ביקש משה רבנו. למטה בארץ, יש מי שזקוק לה נואשות. יש מי שהיא נכתבה בדיוק בשבילו. את לא למלאכים. את לבני אדם . את בשבילי. הלוואי אוכל לקרוא לך תורתי.. אנחנו אחת באיזה אופן רוחני. "זאת התורה אדם..." ישראל ואוריתא וקודשא בריך הוא חד הם. יש בך שישים אלף אותיות. אחת לכל נשמה משישים ריבוא שברא מי שאמר והיה העולם. אות לכל נשמה. נמצא שגם לי יש אות מיוחדת. גם לנשמתי יש חלק בך. זה משמח אותי. זה מרגיע אותי גם כשכלום כבר לא מרגיע אותי. כשנדמה שגלי הים הסוערים מפרידים ביני ובינך.

גם כשאת חשוכה לי, את לא הולכת. ובת קול בתוך ליבי מכריזה בכל יום על עלבונך. הלוואי אמצא בי טוב. הלוואי שאזכה לראות טוב בכל אחד משישים ריבוא נשמות ישראל. אז תאיר האות שלי באור יקרות. אז יאירו בך כל חלקייך. אז אזכה לראות אותך שלמה ומאירה. ועד אז, כמו תמיד, נעשה ונשמע.