פרשת בא לאור המהר"ל: רוחניות בארבעה ממדים

הקב"ה ציווה על בני ישראל במצרים לעשות את קרבן הפסח כהלכתו, ונאמר (שמות י"ב, כ"ח): "וילכו ויעשו בני ישראל כאשר ציווה ה' את משה ואהרן כן עשו".

לכאורה די היה במילה "ויעשו" מדוע היה צורך לומר "וילכו" לפני "ויעשו"?

מבאר רש"י: "וילכו ויעשו - אף ההליכה מנה (פרט) הכתוב, לתת שכר להליכה ושכר לעשיה".

כלומר, יש שכר מיוחד על הליכה לקראת עשיית המצווה של קרבן פסח, החורג מהשכר הכללי שיש בכל מצווה אחרת למי שעושה הכנות לקראת עשיית המצווה. זהו המונח של "שכר פסיעות".

הדבר טעון ביאור, הן בכל מצווה יש כלל של "לפום צערא אגרא" (אבות ה', כ"ג) כלומר, השכר נקבע לפי הצער והיגיעה שאדם השקיע בעשיית המצווה, ולא לפי מבחן התוצאה. מה מיוחד אפוא בקרבן הפסח שהיה צורך לחדש בו כי יש בו שכר גם על המאמץ שבהליכה לקראת המצווה?

שכר פסיעות בתורה ובתפילה

הקרבן כמוהו כתפילה, שהרי כידוע תפילה באה כתחליף לקרבנות שנאמר (הושע י"ד, ג'): "ונשלמה פרים - שפתינו". ואכן, את המונח "שכר פסיעות" נראה גם ביחס לתפילה. כמו כן נראה מושג זה ביחס לתורה. נעמוד להלן על פשר המונח "שכר פסיעות" ועל הגיונו.

שכר פסיעות בתורה

ביחס לתורה מצינו במשנה (אבות ה', י"ד) "ארבע מדות בהולכי לבית המדרש, הולך ואינו עושה - שכר הליכה בידו". במסכת ברכות ו' עמ' ב' מצינו - אמר רבי זירא: בתחילה כשראיתי את החכמים כשהם רצים לשמוע את הדרשה בשבת אמרתי כי הם מחללים שבת (אסור לפסוע בשבת פסיעה גסה כפי שמצינו במסכת שבת קי"ג עמ' ב'). אולם, כיוון ששמעתי את מאמר חז"ל "לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת, שנאמר (הושע י"א, י') אחרי ה' ילכו כאריה ישאג" - רץ גם אני.

"אמר רבי זירא: אגרא דפרקא - ריהטא (שכר הדרשה הוא בריצה שקדמה לה)". מבאר רש"י שם: עיקר קיבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם - הוא שכר המרוצה, שהרי רובם אינם מקבלים שכר על הלימוד, שכן אינם מבינים לומר שמועה מפי רבם לאחר זמן.

שכר פסיעות בתפילה

ביחס לתפילה מצינו כי יש שכר פסיעות.

במסכת ברכות דף ו' עמ' ב': "היוצא מבית הכנסת אל יפסע פסיעה גסה (שכן נראה כמי שבורח ופורק עול). אמר אביי: לא נאמר הדבר אלא ביחס ליציאה מבית הכנסת. אבל, בהליכתו אל בית הכנסת מצווה לרוץ, שנאמר (הושע ו', ג') "נרדפה לדעת את ה'".

יתירה מכך מצינו במסכת סוטה דף כ"ב עמ' א', שם מסופר על אלמנה שהיה בית כנסת סמוך לביתה ועל אף זאת הייתה מתפללת כל יום בבית המדרש של רבי יוחנן. "אמר לה: בתי, לא בית הכנסת בשכנותך? אמרה לו: רבי, שכר פסיעות יש לי".

מה פשר השכר הניתן עבור הפסיעות

נשאלת השאלה, מדוע יש עניין בהליכה לבית כנסת מרוחק והעדפתו על בית כנסת קרוב כדי לקבל שכר פסיעות? הרי לכאורה זו סתם הליכה שלא לצורך. האם יש גם עניין ללכת במעגלים ולהאריך את הדרך סתם כך לשם קבלת "שכר פסיעות"? 

המהר"ל בספרו "דרך חיים" על מסכת אבות עומד על קושי זה, ותמה על דברי המשנה (אבות ה', י"ד) "ארבע מדות בהולכי לבית המדרש". לכאורה, מי שהלך לבית המדרש ולא למד, מדוע יש לו שכר בכלל? הן זו הליכת סרק? ובכלל, מה יש בה בהליכה שמוסיף שכר ללומד התורה? במה עדיף הוא ההולך ללמוד תורה על מי שלמד בלי ללכת?

שכר פסיעות אינו קיים בשאר המצוות

המהר"ל בספרו נתיבות עולם (נתיב העבודה פרק ה') מביא את הסוגיה במסכת סוטה דף כ"ב עמ' א', אודות האלמנה שהתפללה בבית כנסת מרוחק ולא בבית כנסת קרוב, כדי לקבל שכר פסיעות וכותב: "נראה כי אין הדין הזה של שכר פסיעות חל לגבי סוכה. אם יש שתי סוכות, האחת קרובה והאחת רחוקה, אין מצווה ללכת אל הסוכה הרחוקה. רק לגבי בית הכנסת ובית המדרש נאמר כי יש ללכת". המהר"ל תמה מדוע יש בתפילה ובתורה שכר פסיעות, שאינו קיים ביחס לשאר המצוות? מדוע שונה היא הליכה ללמוד תורה מאשר הליכה לעשיית שאר מצוות, ומי שהלך לתת צדקה ולא נתן אין שכר הליכה בידו?

שכר פסיעות בתפילה ותורה שכן עניינם עמידה לפני ה'

הטעם להבחנה בין כל המצוות לבין תפילה ותורה מבואר ע"י המהר"ל שם, כי התפילה היא מעמד שבו אדם נחשב כעומד "לפני ה'"! כך מצינו במסכת ברכות כ"ח עמ' ב' "כשאתם מתפללים - דעו לפני מי אתם עומדים". מהותה של תפילה היא אפוא דבקות והתקרבות אל ה'. הוא הדין ביחס ללימוד תורה כפי שמצינו במשנה באבות ג', משנה ו': "עשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם... ואפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שנאמר (שמות כ', כ"א) 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך'". על כן, גם ההליכה לקראת המצווה כמוה כפעולה של התקרבות אל ה' "כי ה' מצוי בבית הכנסת כמו שאמרו חז"ל (מגילה כ"ט עמ' א') כי בית הכנסת הוא מקדש מעט, ולפיכך כאשר הולך לבית הכנסת הוא נמשך אל ה' להיות לו דביקות בה'".

כיסופים וערגה של אדם הבא ממרחק יוצרים קרבה

המהר"ל מוסיף ומבאר "וידוע, כי המתנועע אל דבר - דבק המתנועע יותר ממי שהוא קרוב לו כבר, כי המתנועע אל דבר הרי אינו עמו ועם כל זה הוא הולך אליו, וזהו דביקות וחיבור גמור".

פשר הדבר הוא, כי כאשר אדם נכסף ומשתוקק למשהו, הרי שתהליך ההתקרבות עצמו יוצר קרבה נפשית שהיא חיבור חזק מזה הקיים אצל מי שכבר הגיע לדבר.

הליכה לתפילה ולתורה היא מעשה של התקרבות

על כן, לגבי תפילה ותורה שמהותן היא התחברות אל ה' נמצא כי גם ההליכה אל בית הכנסת ובית המדרש היא מעשה של התקרבות אל ה', שהרי הכיסופים והערגה קיימים כבר בשעת ההליכה. אדרבה, ככל שההליכה גדולה יותר, אות הוא כי הערגה גדולה יותר.

המהר"ל מביא את דברי המדרש (ילקוט שמעוני משלי תת"ק) כי הקב"ה מונה את פסיעותיו של האדם הבא לבית הכנסת להתפלל ונותן לו שכר עבורן, ומציין כי לכל פסיעה יש חשיבות "כי אם הולך מרחוק הרי זה מורה שיש למתפלל דביקות גדולה יותר בה'". מי שגומע מרחקים כדי להתקרב אל ה' מבטא שאיפה גדולה וזהו המונח של "שכר פסיעות".

הסבר ההבחנה בין תורה ותפילה לשאר המצוות

הרב יצחק הוטנר בספרו "פחד יצחק" על ראש השנה, מאמר ה', מביא את דברי המהר"ל הללו ומציין כי דברי המהר"ל נכתבו בקיצור רב "ולנו אין הדברים הקצרים מספיקים להבהרת ענין זה". על כן מוסיף הרב הוטנר ומבאר, כי ההבחנה של המהר"ל מבוססת על השוני בין המהות של קרבת אלוקים הקיימת בעת עבודת ה' בכלל מעשי המצוות, לבין קרבת אלוקים המתבטאת בעבודת התפילה. קרבת אלוקים של שאר המצוות היא תוצאה ממעשה מצווה שיש בו קיום רצון ה'. לעומת זאת בתפילה, קרבת אלוקים היא המצב הקודם לתפילה, שנקבע כתנאי מקדמי לקיומה.

זאת ועוד, גם לאחר שאדם סיים להתפלל "כל זמן שלא עקר את רגליו הרי הוא כעומד באמצע התפלה ונחשב כמי שממשיך לעמוד לפני המלך". אכן, לאחר שסיים להתפלל נגמרה מצוותו, בכל זאת הרי הוא עדיין עומד לפני המלך. דבר זה לא קיים בשאר המצוות, שכן קרבת אלוקים של שאר המצוות טמון בקיומן, מה שאין כן בתפילה שהיא מצד עצמה מעשה של קרבת אלוקים. על כן צריכים אנו לפעולה מיוחדת כגון עקירת הרגליים לבטל מצב זה של קרבת אלוקים הנוצר על ידי מעשה התפילה.  

בית כנסת כמקום תפילה וכמקום קרבה אל ה'

מכוח ההבנה של מצוות התפילה כפועל יוצא של עמידה לפני ה', מבאר רבי יצחק הוטנר את הגדרתה של קדושת בית הכנסת. בית כנסת אינו רק מקום מיוחד לקיום מצוות תפילה אלא מקום מיוחד לעמידה "לפני המלך" ויצירת מצב של קרבת אלוקים. לכן, מי שהולך לבית הכנסת לא הולך רק לעשות מצווה אלא הולך לעמוד לפני ה'. בהתאם לכך ברורה ההבחנה בין ההליכה לסוכה לבין ההליכה לבית הכנסת, שכן ההולך לסוכה פוסע לקיים מצווה. לעומת זאת, מי שהולך לבית הכנסת הולך אל ה' ומתקרב אליו כבר בהליכתו. ההליכה לבית הכנסת היא אפוא הליכה למקום של קרבת אלוקים והיא עצמה מעשה של התקרבות אל ה'.

לימוד תורה הוא ליבת הקרבה אל ה'

הרב הוטנר ממשיך ומבאר, כי כשם שיש הבחנה בין קרבת אלוקים של קיום כלל מצוות ה' לבין קרבת אלוקים בתפילה, כן יש להבחין בין כלל המצוות לבין קרבת אלוקים של לימוד תורה. "התעסקות במצוות פירושה השתייכות לרצונו של ה', ואילו התעסקות בתורה פירושה השתייכות לחכמתו של מקום הגנוזה בתוך רצונו". כלומר, אדם העושה מצוות מקיים את רצון המצוֶה. אבל, הלומד תורה מבין את רצון המצוֶה ומתחבר אליו. לימוד תורה הוא אפוא ליבת הקרבה אל ה' בטהרתה. ממילא, מי שהולך ללמוד תורה הולך כדי להתקרב אל ה' בדרך המובהקת ביותר של דבקות בה' וממילא יש לו שכר על פסיעותיו.

הנה כי כן, המונח "שכר פסיעות" ייחודי לתורה ותפילה.

תורה וכן קרבן ותפילה הם מעשים שבשיאם האדם ניצב "לפני ה'". קרוב אל בוראו ומצוי במחיצתו. בתהליך של קרבה אל ה' ברור כי גם ההליכה לקראת היא בגדר של התקרבות אל ה'. אדרבה, ככל שהפסיעות רבות יותר כן מבטאות הן ערגה ושאיפה גדולה יותר לקרבת אלוקים. זהו פשרו של המונח "שכר פסיעות".

 

טעמה של הזריזות בעשיית מעשה מצוות

חז"ל (מכילתא פרשת בא) דורשים את הפסוק (שמות י"ב, י"ז): "ושמרתם את המַצות" כאילו נאמר בו ושמרתם את המִצוות", ללמדך כי "כדרך שאין מחמיצים את המצה כך אין מחמיצים את המִצווה אלא אם באה מצווה לידך עשה אותה מיד". מהשוואה זו עולה, כי העדר זריזות אינו העדר מעלה אלא זהו חיסרון הפוגם במצווה, עד כי מצווה שנעשתה שלא בזריזות היא מעין חמץ בפסח.

מדוע מהווים להט הנשמה וזריזות המעשה תנאי לעשיית מצווה

המהר"ל בספרו "גור אריה" מתייחס להשוואה שעורכים חז"ל בין מצוֹת למִצוות, שהרי לכאורה מה הקשר בין השניים? מדוע מהווים להט הנשמה וזריזות המעשה תנאי לעשיית מצווה? שמא אדרבה, יש להעריך את האדם על כי עשה מעשה במתינות? ושמא יש להעריך את עושה המצווה כי עשה אותה על אף עייפות וכבדות גופו הטבעית? הן העצלות והכבדות הם מצבו הטבעי של האדם, והרמח"ל ב"מסילת ישרים" פרק ו' מבאר כי טבע האדם כבד מכיוון שהוא עשוי מעפר, שדרכו להימשך מטה ולנוח. ממילא, אם אדם עושה מצווה, למרות שאין רוח בו, מה לנו כי נלין עליו ואף נגדיר את עשייתו כפגומה?

פעולת ה' מתבצעת בלי שיהוי וכך במקביל מצוות האדם

הסברו של המהר"ל מניח יסוד מרהיב. המהר"ל מבאר כי "התורה אסרה חמץ מפני שהקב"ה נגלה לבני ישראל בעת יציאת מצרים, ומאחר שנגלה עליהם אין כאן עיכוב, כי מעשיו (של הקב"ה) נעשים מיד, בלא כל שיהוי. לכך ציווה ה' שאין מחמיצים את המצה. בדומה לכך, "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה", כי מצווה היא דבר ה' שמוטל על האדם לעשותו לאלתר, בלי שיהוי כלשהו. זאת להבדיל מדברים של חוֹל שהם גשמיים ונתונים לעיתוי של הזמן הנכון. על כן, אם האדם "מחמיץ את המצווה, הרי שהוא פוגם את המצווה, כאילו היא דבר שהוא תחת הזמן".

הסברו של הרב הוטנר - ממד הזמן הוא הבריאה הראשונה

הרב יצחק הוטנר בספרו "פחד יצחק" (על פסח מאמר א'), מבאר את הדברים כדלהלן:

הבריאה הראשונה שנוצרה בעולם היא הזמן, שנאמר "בראשית. ברא אלוקים". אלוקים ברא את הראשית וזו הבריאה הראשונה. התהוות המונח "ראשית" משמעו בריאת התבנית שבמסגרתה תופס המוח האנושי את המציאות, תוך עיבודה למונחים של "עבר, הווה, עתיד". מסגרת מחשבתית זו של זמן, נבראה כיצירה הראשונה של בריאת העולם.

ארבעה ממדים לכל דבר גשמי

לכל דבר גשמי שנברא במסגרת הבריאה, יש ארבעה ממדים: שלושה ממדים גשמיים (אורך, רוחב, גובה) וממד רביעי - של זמן, שבו הוא מתהווה ומתקיים.

ארבעה ממדים אלה אינם אלא מגבלות התוחמות את ההוויה לתוך משבצת של זמן ומקום.

אנו, קרוצי החומר, נתונים למגבלות של זמן ומקום בהשגתנו השכלית, ולכן אנו מנסים לקטלג ולשבץ גם את המציאות הרוחנית לממדים של זמן ומקום. אך בפועל, בדברים המבטאים ממד רוחני לא שולטים מגבלות פיסיות, ואדם חש כי דברים רוחניים חורגים בפועל מתחומי המגבלות של ההשגה האנושית.

מציאות רוחנית היא מופשטת ובלתי מוגבלת

מציאות רוחנית היא מופשטת ובלתי מוגבלת וכשם שאין לה ממדים פיסיים, כך אין לה ממד של זמן. כמו כן, ביחס לתחומי המקום מצינו במשנה באבות (ה', ה') כי בבית המקדש היו "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים". במסכת יומא דף כ"א עמ' א' אף מצינו "מסורת בידינו מאבותינו, מקום ארון אינו מן המידה". כלומר, ארון הברית היה מופשט ולא נתפס במונחי הוויה של מקום.

עשיית מצווה כמציאות רוחנית מופשטת

עשיית מצווה ע"י האדם היא עשייה גשמית, אך תכליתה רוחנית. מבחינת מהותה היא הייתה אמורה על כן להיות משוללת ממד של זמן. רק מכיוון שפעולה זאת נעשית על ידי האדם בכליו הגשמיים (גופו) מן ההכרח שתוגדר במסגרות של זמן.

המהירות בעשיית מצווה באה לצמצם את ממד הזמן

אדם העושה מצווה שואף להיבט הרוחני שלה וממילא חותר מטבע הדברים לפרוץ את מסגרת הזמן ולצמצם אותה למינימום האפשרי. על כן, הנשמה מאיצה באדם לרוץ ולעשות את מעשה המצווה בלא כל שיהוי, ולעשותה בזריזות ובמהירות. המהירות בעשייה באה לצמצם את ממד הזמן למינימום האפשרי, ונובעת מתוך שאיפה של החלק הרוחני שבאדם לפרוץ כליל את מסגרות הזמן, שאינן ראויות לעשייה רוחנית שהיא במהותה מופשטת ולא מוגבלת.

מהותה של דרישת הזריזות בעשיית מעשה מצווה

הריצה לדבר מצווה אינה זריזות פיסית גרידא, שתכליתה להספיק כמה שיותר מעשים פיסיים בכמה שפחות זמן. עסקינן בשאיפה אחרת. רוחנית. לפרוץ את מסגרות הזמן כמתחייב מרוחניותו של המעשה. על כן, מי שעושה מעשה מצווה מתוך עצלות - מחמיץ את תוכן המצווה כמעשה רוחני ופוגם במהותה.

הנה כי כן, להט הנשמה וזריזות המעשה בעשיית מצווה, נובעים משאיפתה הטבעית של הנשמה לחזור לכור מחצבתה הרוחני. אדם העושה מצווה שואף לפרוץ את מסגרת הזמן שהוא נתון בה בעולמו הפיסי. משום כך מובן כי עצלות מחמיצה את תוכן המצווה.

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט