פרשת תרומה לאור המהר"ל: הכסף מניע את האדם. כך נכפר על חטאי הממון

פרשת תרומה נפתחת בציווי (שמות כ"ה, ב'-ג'): "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת".

המילה תרומה מופיעה שלוש פעמים. ביחס לכך מביא רש"י את דברי המדרש: "אמרו רבותינו: שלש תרומות אמורות כאן. אחת תרומת בקע לגולגולת שנעשו מהם האדנים, כמו שמפורש בפרשת 'פקודי' (שמות ל"ח, כ"ו - כ"ז); ואחת המופיעה בפרשת תרומת המזבח 'בקע לגולגולת' לקופות לקנות מהן קרבנות ציבור; ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד".

המהר"ל בספרו "גור אריה" מקשה: "מכיוון שלא פירש כאן אלא תרומה אחת, שהיא תרומת מלאכת המשכן, למה הזכיר את שאר התרומות, שאינן שייכות לכאן?" המהר"ל נוקט כי סמיכות זו של שלוש התרומות יחד מלמדת כי יש קשר פנימי ביניהן. "אלו שלש התרומות שייכות זו לזו.  אין האחת בלא האחרת וכולן הן כאחת". מהו המכנה המשותף המאחד את שלוש התרומות?

שלושה ממדים של חטא שעליהם מכפרות שלוש התרומות

המהר"ל מביא את דברי המדרש (שמות רבה נ"א, ח') לפיהם "אמר הקב"ה יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל". מלאכת המשכן היא אפוא כפרה על מעשה העגל.

בחטא העגל חטאו ישראל בשלשה רבדים של מרכיבי האדם:

1. בנפש - שהיא כוח המחשבה, בסברה כי יש בעגל כוח אלוהי ואמרו (שמות ל"ב ד'): "אלה אלוהיך ישראל".
2. בגוף - ע"י מעשי העבודה לעגל שהיו זובחים לו (שם שם, ו').
3. בממון -  ע"י שנדבו את ממונם לצורך עשיית העגל.

"והיו ישראל ראויים להיות נענשים בשלש חלקים אלו, לפיכך היו צריכים כפרה לשלשתן. לכן ציווה ה' אותם לתת ג' תרומות; נגד הנפש והגוף והממון".

שלוש התרומות נובעות אפוא משורש אחד של תיקון שלוש ממדי האדם שחטאו בחטא העגל.

ובכן, ברור לנו שהאדם מורכב מגוף ונפש. אך מה פשר הממד השלישי של הממון? האם זה חלק מאישיות האדם?

הממון אחד משלוש נדבכי האדם

המהר"ל בספרו "נתיבות עולם" (נתיב התשובה, פרק ה') מבאר כי אכן באדם יש שלושה חלקים שהם: הגוף והנפש והממון, אשר גם הוא נחשב כמו אחד מחלקיו, כי הממון של אדם נחשב חלק מן האדם כמו שאמרו חז"ל (בבא קמא דף קי"ט עמ' א') "הגוזל מחברו שווה פרוטה כאלו נוטל את נפשו". לכן נאמר (דברים ו' ה') "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". "לבבך" - זה החלק הגופני, "נפשך" - זה החלק הנפשי ו"מאודך" - זה הממון. שלוש אלו הם ממדי האדם שבהם הוא עובד את אלוקיו. משום כך גם מצינו כי עיר שכל תושביה עבדו עבודה זרה ("עיר הנידחת") חייבים כל תושביה מיתה ויש לשרוף גם את הרכוש שנאמר (שם י"ג, י"ז) "ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה'". לכאורה, במה חטא הממון שיש לשרוף אותו? אין זאת אלא שהממון הוא חלק מן האדם. על כן, כאשר אדם מבקש לתקן את כל חלקי אישיותו ושב בתשובה נאמר כי "תשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה" והם "צום, קול, ממון" (כל אחד מהם שווה לרעהו בגימטריה - 136). צום מבטא את התשובה בממד הגוף, קול היא התפילה הפועלת בממד הנפש, והממון פועל בממד הנוסף של האדם.

ברם, שיש להבין: כיצד מהווה הממון ממד באדם? לכאורה, ממון הוא דבר חיצוני שאדם רוכש, אך אינו חלק מן האדם. מה אפוא פשר דברי המהר"ל?

כוח ההשגה ומרחב הפעולה תלוי בממון

המהר"ל מבאר בספרו "נתיבות עולם" (נתיב גמילות חסדים, פרק ה') כי "גם הממון נכנס בגדר האדם, לפי שהממון הוא חיותו". ושם, בנתיב אהבת השם (פרק א') מוסיף המהר"ל ומבאר כי "עושרו וקנינו של אדם הם כמו האדם עצמו, כי כאשר נאבד ממונו של האדם בזה סר שֹכלו של האדם וכמו שאמרו חז"ל (ירושלמי תרומות ח', ד') 'כל האיברים תלויים בלב והלב תלוי בכיס', לפי שהממון נותן לו קיום". כלומר:

"האברים תלויים בלב", שכן בלי רצון - אין האדם פועל;

"הלב תלוי בכיס", כי הרצון תלוי באפשרות הביצוע הכלכלית.

כוח ההשגה ומרחב הפעולה של האדם תלוי בממונו, כפי שהוא תלוי בהשגת שכלו ובכוח גופו.

שלושה ממדי כוח ההנעה של האדם

הכוונה באמירה כי הממון הוא אחד מן הממדים של האדם, מכוונת לממד במובן של מרחב הפעולה וכוח ההנעה של האדם. שלוש התרומות שנועדו לכפר על חטא העגל, מכוונים אפוא כנגד שלוש המניעים של האדם: שכל, גוף וממון.

בהתאם להיגיון זה מבאר המהר"ל את המבנה הפנימי של התרומות השונות ותכליתן, כדלהלן.

שתי מחציות השקל - כנגד גוף ונפש

מחצית השקל ניתנה כנגד הגוף, שזו תרומת האדנים שהם בית הקיבול, שבו היו תחובים הקרשים (רש"י שמות  כ"ו, י"ז) והם המחזיקים את המשכן מלמטה, כפי שהגוף אוצר את נשמת האדם. מחצית השקל השנייה ניתנה לרכישת הקרבנות שהם תיקון לנפש האדם, כפי שנאמר (שמות ל', ט"ו) "לכפר על נפשותיכם".

בתרומות אלו כולם שווים

תרומות אלו זהות אצל כל בני האדם, שכן "כל בני אדם שווים בגוף ובנפש, ואין לאחד יותר מן השני, אם דל אם עשיר, לכך ציווה ה' בשתי תרומות אלו שיהיו שווים לכולם - מחצית השקל".

מדוע יש להביא מחצית ולא שקל שלם

הטעם שהביאו מחצית השקל ולא שקל שלם הוא, שכן "האדם הוא אדם על ידי נפש וגוף". כלומר, כל אחד מהמרכיבים הללו: גוף ונפש, הם רק מחצית מן האדם השלם המורכב משני מרכיבים אלה כאחד. "והנפש הוא חצי השקל, והגוף הוא חצי השקל. לכך צריך לתת בעד כל אחד חצי שקל".

הממון הוא תוספת חיצונית לקומת האדם

שמא תאמר, הרי לאדם יש שלושה ממדים, כאמור, מדוע אם כן לא הביאו שליש השקל?

התשובה לכך היא שהממון הוא כלי השגה של המציאות, אבל הוא כאמור כלי חיצוני המצטרף אל האדם - מחוצה לו. לב ונפש הם הממדים הבסיסיים של האדם עצמו. לעומת זאת, הממון הוא כלי ליישום והגשמת רצונותיו ומוסיף מרחב פעולה - חיצוני לאדם. על כן, דורשים חז"ל כי המילים "בכל מאודך" הן מבטאות את הממון, שכן "מאוד" משמעו התרחבות והתפשטות מעבר לגבול הרגיל של הדברים, כמו "טוב" לעומת "טוב מאוד".

התרומה השלישית אינה שוויונית

התרומה השלישית לבניית המשכן נעשתה כנגד ממד הממון שבאדם, שבו חטאו בני ישראל בעגל. בממד הממון אין כל בני האדם שווים, שהרי יש עניים ויש עשירים. משום כך ציותה התורה לתת "כל איש אשר ידבנו לבו" כפי אשר יש לו.

מדוע נותן האדם לפי נדיבות ליבו ולא לפי עושרו?

ברם, המהר"ל שואל: כיצד ייתכן כי התרומה לבניית המשכן ניתנה לפי נדיבות הלב של האדם ולא בהתאם למידת עושרו? הן "לפעמים יהיה לאדם הרבה ממון ויתן נדבה מעט, ומי שהוא עני יתן הרבה, ושיעור תרומתו לא יהיה שווה לערך הממון שלו? היה ראוי שייתן הרבה העשיר שיש לו ממון רב, ואותו שיש לו מעט ממון - יתן מעט?"

עשיר הוא מי שתורם בעין יפה

בתשובה לשאלה זו מייסד המהר"ל יסוד חשוב לפיו "מי שיש לו לב טוב ונותן בעין יפה - זהו עשיר. אבל אותם אנשים שיש להם הרבה, והם רעי עין ועינם צרה לתרום - אינם עשירים בממון.

העשיר הוא מי שיש לו עין טובה ולב טוב. רע העין הוא חסר". כלומר, הקמצן - נחשב למי שאין ידו משגת. הכיצד? לכאורה, מרחב המחיה שלו דווקא גדול יותר וקמצנותו מוסיפה לעושרו וליכולותיו?

על כך משיב המהר"ל בספרו "דרך חיים" (על אבות פרק ד' משנה א') "ויש לומר כי אין ראוי שיהיה מתואר האדם בשם עשיר כאשר יש לו ריבוי ממון אשר הוא גנוז וטמון באוצר או בתיבתו, כי דבר זה אינו שייך אל האדם".

כלומר, עשירות היא חלק מן האדם רק מכיוון שהיא מבטאת את כוח ההשגה ומרחב הפעולה של האדם. ממילא, מי שאישיותו בולמת את יכולתו להשתמש בעושרו, הרי שמרחב הפעולה שלו לא התרחב כלל. ממון של אדם צר עין אינו מיוחס אליו ואינו מרחיב את אישיותו, והרי הוא משול למי שיש לו הון רב בתיבה נעולה, שהמפתח שלה אינו בידו. מי שליבו נעול ומונע ממנו לתרום לזולת - אינו עשיר, שהרי אין הבדל אם מה שמרחיק את הממון מן האדם הוא תיבה מעץ, או לב אבן שמונע ממנו את השימוש בכסף.

איזהו עשיר שממונו מיוחס אליו

בהתאם לכך מבאר המהר"ל את דברי המשנה באבות (ד, א') "איזהו עשיר השמח בחלקו".

לכאורה, עשירות משמעה ריבוי כפי שמצינו בתלמוד ירושלמי ראש השנה (פרק ג', ה') "דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר". אם כן, מי שאין לו כסף רב ושמח בחלקו, עשוי אולי להיות יותר מאושר, אך כיצד ניתן לומר עליו כי הוא עשיר?

אין זאת אלא, שעושר נמדד במידת היחס של הממון אל האדם ובמידת מרחב הפעולה שהממון  מוסיף לאישיותו. אדם שיש לו מיליון זהובים בתיבה נעולה אין ממונו מיוחס אליו ואינו תורם למרחב הפעולה שלו. הוא עני ממי שיש לו מאה זהובים תחת ידו. בה במידה אדם שאישיותו מונעת ממנו מלהשתמש בעושרו כדי להרחיב את תחומי פעילותו אינו עשיר, שהרי ידו אינה מתארכת ואינה משגת להגיע אל כיסו.

כפרה על כסף שהוא האדם - נמדדת בנדבת לבו

התרומה למשכן שבאה לכפר על ממד הממון שבחטא העגל ניתנה על כן לפי נדבת הלב, שהרי תרומה זו באה לכפר על עושר המהווה אחד מחלקי האדם במובן של מרחב הפעולה שלו. ממון הרחוק ממנו עקב סגור ליבו אינו חלק ממנו. ממילא מובן, כי כאשר צריך לתת תרומה לפי הממון ולפי העושר, הדבר נאמד לפי נדבת הלב. לאדם שיש נדבת לב יש עשירות וממילא נותן הוא בדיוק לפי עושרו.

הנה כי כן, חידוש עצום מחדש לנו המהר"ל לפיו עושר הוא חלק ממרחב ההוויה של האדם, שכן הוא מגדיר את תחום הפעולה של האדם. ידו מתארכת כמידת עושרו. אבל, עושר זה קיים רק בממון שאדם מסוגל לתרום ממנו. אם ליבו של האדם עוצר אותו מלהשתמש בכספו, הרי שאין ידו משגת.

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט