פרשת תצווה לאור המהר"ל: איך בגדים יכולים לכפר על חטא?

פרשת תצווה עוסקת בבגדי הכהונה ונאמר (שמות כ"ח, ב'): "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת". תכליתם של בגדי הכהונה היא אפוא, לכבד את העוסקים במלאכת ה'.

אולם, בגמרא מצינו כי לבגדי הכהונה היה תפקיד נוסף, לכפר על שורה של חטאים.

כך מצינו במסכת זבחים דף פ"ח עמ' ב': "למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך: מה קרבנות מכפרים, אף בגדי כהונה מכפרים.

כתונת מכפרת על שפיכות דם; מכנסיים מכפרים על גילוי עריות; מצנפת מכפרת על גסי הרוח (גאוותנים). מנין? אמר רבי חנינא: יבא דבר שבגובה ויכפר על גובה; אבנט מכפר על הרהור הלב; חושן מכפר על הדינים; אפוד מכפר על עבודת כוכבים; מעיל מכפר על לשון הרע וציץ מכפר על עזות פנים".

שלוש חטאים המכלים את שלוש חלקי ההוויה

המהר"ל בספרו "חידושי אגדות" (זבחים, שם) מפרט ביחס לכל בגד ובגד כיצד הוא מסמל את העבירה שעליה הוא מכפר, והוסיף וביאר כי בהוויה של האדם יש שלשה חלקים: השכל, הנפש והגוף, ויש שלוש עבירות מרכזיות שמכלות שלוש חלקים אלו: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. כל שאר העבירות הן תולדות של שלוש עבירות מרכזיות אלו.

בשכלו - חוטא האדם בעוון של עבודה זרה, שהרי בכל העבירות אין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה מלבד עוון עבודה זרה, שבה די במחשבה כדי לחטוא.

בנפשו - חוטא האדם ע"י שפיכות דמים שהיא חטא הנפש, שהרי הדם הוא הנפש, וממילא שופך דמים חוטא חטא לנפש.

בגופו – חוטא האדם בגילוי עריות, שהוא חטא גופני המבטא את החלק החומרי של האדם.

משום כך, בשלשה חטאים אלו אמרו חז"ל במסכת סנהדרין דף ע"ד עמ' א' "ייהרג ואל יעבור", כי בחטאים אלו החוטא מאבד חלק חיוני מחלקי קיומו וממילא הוא "כאילו בטל ונאבד, ואם כן אם הוא רוצה לעבור על חטא כזה, כדי לקיים עצמו, הרי לא ירוויח דבר, שהרי בחטאו זה נחשב הוא ממילא לבטל ואבד מן העולם".

מה השפעת בגדי הכהן על נפש החוטא?

מה הקשר בין בגדים לבין כפרה על חטא? כפרה היא תמיד אמצעי שהינו מנוגד לחטא וסותר לו. ברם, במה מנוגדים בגדי הכהן הגדול הבאים לכבוד ולתפארת לחטאו של אדם?

ובכלל, כיצד יכולים בגדים שלובש הכהן לכפר על חטאו של ההדיוט? לגבי קרבן חל הכלל (פסחים דף נ"ט עמ' ב') "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים", שכן הקרבן משקף תהליך שבעל הקרבן צד לו. כך מבאר הרמב"ן (ויקרא פרק א' פסוק ט'), כי מעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, ולכן ציווה ה' כי החוטא יביא קרבן "יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, יתוודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש את הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שיישפך דמו ויישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש".

כלומר, הקרבן מכפר מכיוון שיש בו ביטוי חיצוני לסערת נפש המתחוללת באדם, החושב בעת הבאת הקרבן כי היה ראוי לעשות לו מה שנעשה לקרבן, וכתוצאה מכך הוא שב בתשובה שלמה על חטאיו. אולם, מה פועלם של הבגדים שלובש הכהן הגדול כדי לכפר על אדם? מה השפעתם של בגדי הכהן על נפש האדם החוטא?

בגדי כבוד לעומת שפלות החטא

המהר"ל בספרו "חידושי אגדות" (זבחים, שם) מבאר, כי בגדי הכהונה הם תנגודת לחטא, שכן הם מבטאים כבוד, ואילו החטא מבטא שפלות.

"בגדי כהונה שהם קדושים והם לכבוד ולתפארת, הם מכפרים על החטאים שהם שקוץ ותיעוב אשר האדם מתגאל בהם, וכאשר לובש בגדים אלו בזה מסיר מישראל את השיקוץ והתעוב".

עומק הדברים הוא, כי האדם נמנע מלחטוא כדי לשמור על כבודו ומעמדו בעיני הזולת ובעיני עצמו.

כבוד האדם כמניע שלא לחטוא

הערך העצמי של האדם, מעצב את אישיותו ואת התנהגותו, ומכאן הצורך העז בשמירה על כבוד האדם ועל תדמיתו בעיני הזולת כדרך למנוע אותו מלחטוא. יש בני אדם שאינם נרתעים מחטא משום יראת ה' או יראתו של עונש מסוים, ובכל זאת הם מתאמצים להישמר מן החטא כדי לשמור על כבודם. הכבוד הוא מניע של האדם להימנע מחטא, ואילו שפלות היא מצב שבו לאדם לא אכפת לחטוא כי תדמיתו ירודה ממילא.

במשנה במסכת סנהדרין דף כ"ט עמ' א' מצינו כי בית דין היו מאיימים על העדים לומר אמת. ואומרת  הגמרא כי שיא האיום היה באמירה "סהדי שקרי אאוגרייהו זילי" - עדי שקר בזויים גם בעיני מי ששכר אותם למסור עדות זו. לכאורה, מה אכפת לעד שיהא בזוי בעיני מי ששילם לו לומר עדות שקר? אין זאת אלא, כי כבוד האדם ותדמיתו בעיני הבריות חשובים בעיניו וזהו המגן האחרון של האדם מפני התדרדרות מוסרית (ראה באגרות הראי"ה קוק חלק א' אגרת רכ"ו: "חכמינו הקדמונים ז"ל כחוקרי הנפש האמתיים הורו אותנו, שכשמאיימים את העדים שיגידו אמת אומרים להם פתגם קצר ונוקב עד חדרי לב "סהדי שקרי אאוגרייהו זילי". על כל מוסר ותוכחה, על כל פחד משפט ובלהות מצוקה - תוכל שרירות לב הותל להחליק, אם הרגשת הלב חדלה מהכיר את הדרך הטובה והנכונה. הלב המת, שכוח החיים שבהכרה המוסרית באיזה פרט שיהיה, אבד את תנועתו ודרכו. הלב הזה לא ישוב כל כך בנקל לתחיה מפני כל פחד ואיום. אבל דבר אחד יש שעל ידו נוכל להגיע עד אותו המקום ששם טמון הוא זיק החיים המסתתר בקרב האדם פנימה, גם בעת אשר ירד בשפל הדיוטא התחתונה של העולם המוסרי. זהו כוח הכרת ערך עצמו והרגשת הכבוד. כבוד הנפש הראוי לאדם באשר הוא אדם. וכשיתעודד האדם להכיר את ערכו, אז ישובו לו לאיטם כל כוחותיו והרגשותיו המוסריים הנרדמים, וישובו ויחיו. על כן, כח קסם נפלא יש באיום הזה של "סהדי שקרי אאוגרייהו זילי" להשיב מעוון גם ישנים נפתים ונדחים נרדמים. זאת היא תוכחת אמת, תוכחת חכמה, המיוסדת על הבסיס הנאמן של רגש הכבוד").

יסוד לדברים אלו מצוי גם בדברי הרמב"ם בפירוש המשניות למסכת אבות, פרק א' משנה י"ב: "אמרו, שאהרן, עליו השלום, כשהיה מרגיש או כשהיו מספרים לו על אדם שתוכו רע, ושבידו עבירה, היה מקדים לו שלום, ומתחבר עמו, ומרבה לספר עמו. והיה ההוא מתבייש, ואומר: אוי לי, אילו ידע אהרן צפונותיי ומה שעשיתי, לא היה מתיר לעצמו להסתכל בי, כל שכן לדבר עמי. ואמנם אני אצלו בדמות איש מעלה, הרי אני מצדיק את מחשבתו. ויחזור בתשובה, וישוב להיות מתלמידיו, ומן הנהנים ממנו עצה ותושיה".

כבוד האדם משקף את צלם האלוקים שבו

המהר"ל בספרו נתיבות עולם, נתיב אהבת רע פרק א' כותב כי:

"המלבין פני חברו כאילו שופך דמים - כי מי שמלבין חברו מכבה אור הפנים שהוא האדם, כמו שמכבה את הנר. וזה נקרא שפיכות דמים של אדם, כי צלם הזה יש לו ענין נפלא מאוד והוא צורתו של אדם. ולפיכך מי שמלבין ומבטל את צלם פניו עד שהוא מלבין אותו ומכבה את אורו זה נקרא שפיכת דם. כי אין שפיכת דם רק ביטול האדם, וזה שמלבין את פניו של אדם הוא מבטל את תואר הכרתו של אדם שהוא צלמו והוא בטול האדם ג"כ כי צלמו הוא האדם".

לכאורה, מה פשר הדברים? מה הקשר בין ביוש האדם ופגיעה בכבודו לבין צלם אלוקים שבאדם ופתיל חייו? אין זאת אלא כי המונח אלוהים מבטא "בעל הכוחות כולם". המונח "צלם אלוקים" מבטא  את יכולת הבחירה של האדם, לעשות טוב או רע, שבכך כמונו כאלוקים.

כבוד האדם נחוץ לאדם כדי שיימנע מעשיית רע. מי ששפל בעיני עצמו מאבד את המניעה מעשיית מעשים שיש בהם קלון, ומי שמכובד בעיני עצמו ובעיני זולתו - יימנע מכך. הפגיעה בכבוד האדם וביושו, היא אפוא פגיעה בצלם אלוקים שבאדם וכיבוי אורו.

כבוד האדם גם באמצעות בגדיו

בגדים יוקרתיים משווים כבוד ויקר, ויוצרים תדמית מכובדת לאדם. אמנם זהו כלי חיצוני ומעטפת בלבד, אבל יש להם השפעה על תדמית האדם בעיני סביבתו ובעיניו שלו.

תלמידי חכמים הקפידו על מלבושי כבוד. בגמרא במסכת בבא קמא דף צ"א עמ' ב' מצינו כי רבי יוחנן קרא לבגדיו "מכבדי", והמהר"ל בספר חידושי אגדות על שבת דף ק"מ עמ' ב' מבאר בעניין זה כי "ראוי שיקפיד האדם על דבר שהוא כבודו ותפארתו ואם לא יעשה זה הרי הוא מחוסר כבוד".

בגמרא במסכת שבת דף קמ"ה עמ' ב' מצינו "מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינים? כלומר מדוע הם "מקשטים את עצמם בלבושים נאים" (רש"י). והגמרא משיבה: "לפי שאינם בני תורה". מבאר רש"י: "שאינם בני תורה כל כך לכבדם כבני ארץ ישראל מחמת תורתם. לכן, מכבדים אותם מחמת מלבושיהם, שנראים חשובים".

כלומר, כאשר אין לאדם ערך עצמי, שהוא כלי חיוני לשמירה על רמה מוסרית ראויה, הוא יכול בכל זאת לשמור על כבודו ועל תדמיתו העצמית ע"י שילבש בגדי כבוד.

בגדי הכהונה כתמונת ראי לקומת האדם בהדרו

המהר"ל מבאר כי בגדי הכהונה שהשרו כבוד ויקר, שיקפו לאדם את קומתו הראויה והמצופה והיו תנגודת לחטא המשרה קלון ושפלות ונובע מהם.

ובלשונו: "בגדי הקודש שציווה ה' שילבש הכהן הם מכפרים ומסלקים החטאים שלבש האדם בגדי צואים, והם מסלקים אלו בגדים המתועבים מה שהוא שייך לאלו בגדים".

המהר"ל בספרו "גור אריה" על במדבר פרק כ"ח פסוק ט"ו מסביר כי המונח חטא אינו מתייחס רק למי שעבר עבירה, אלא משמעו החטאת המטרה וחיסרון, כפי שמצינו שיעקב אמר ללבן שכל צאן שהיה נחסר מהעדר - אף באונס - הוא דרש ממנו: "אנכי אחטנה מידי תבקשנה (בראשית ל"א ל"ט)". אין המדובר שם בחטא שבין אדם למקום אלא בחיסרון. בדומה לכך מצינו (שופטים כ', ט"ז) "קולע אל השערה ולא יחטִא", וכן אמרה בת-שבע לדוד כי אם ימות בלא שיכתיר את שלמה בנו למלך "והייתי אני ובני שלמה חטאים" (מלכים א', א', כא). כלומר, הם יישארו חסרים ומנושלים מכל ולכך קוראים לכך חטא.

אדם שחטא הוא אפוא אדם חסר, שפל ומוקלן, הערך העצמי שלו ירוד. זה מצב שבו צלם האדם נפגע ויכולת ההתמודדות שלו עם יצריו נפגמת, שכן אלו תלויים בכבודו העצמי ובכבודו בעיני זולתו. על כן, עבירה גוררת עבירה. כדי להתרומם שוב אל מצבו הקודם מפגישים את החוטא עם כהן הלובש בגדי כהונה. הוא רואה אדם בקומתו השלמה. אדם זה בקומתו השלמה מתייחס אליו. 

נמצא כי הקרבן משקף לאדם את מה שאמור היה לקרות לו במצבו הנוכחי, ואילו בגדי הכהונה משקפים לאדם את מצבו הראוי והמכובד ואת הפסגה שאליה ישאף להעפיל.

לאחר שנשקפת לחוטא דמות הדר זו, הוא משליך מעליו את בגדיו המוכתמים ואת תדמיתו המוקלנת ושואף שוב למכובדות ולכבוד, וזהו תיקון חיוני לנפשו של החוטא.

הנה כי כן, בגד מכובד אינו דבר חיצוני וטפל. הוא תורם לכבודו של האדם ולו בעיני עצמו. כבוד זה חיוני לנפש האדם, שכן כבודו העצמי של האדם מונע אותו מלחטוא. החוטא שפל ומוקלן בעיני עצמו ושפלות היא מצב שבו לאדם לא אכפת לחטוא כי תדמיתו ירודה ממילא. לכן צריך לשקף לחוטא דמות מכובדת המתייחסת אליו שאליה ישאף להידמות וזו תכליתם של בגדי הכהונה.

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט