להקשיב לבגדים: מה בא קודם, בין אדם לחברו או בין אדם למקום?

בחכמה הרפואה ישנם שני חלקים עיקריים: דיאגנוזה של המחלה וריפויה. הדיאגנוזה המדויקת של המחלה חשובה בדיוק כמו הריפוי הנכון, שהרי אם הרופא לא יאבחן את המחלה האמתית, הוא לא יידע כיצד לרפא.

עובדה זו נכונה ביחס לבריאות הגוף, ועל אחת כמה וכמה ביחס לבריאות הנפש ולתיקון המידות שבנפש האדם. ללא התבוננות ממושכת, אין אפשרות לאבחן בצורה נכונה מהו הליקוי, ואף עלולים אנו לטעות באבחנה. למה שאנחנו קוראים "ענווה", האבחנה הנכונה יכולה לקרוא "גאווה" (עיין מסילת ישרים פרק י"א, בעניין הגאווה). למה שאנחנו קוראים "חסד", האמת יכולה לקרוא "חנופה". למה שאנחנו קוראים "יראת שמים", יתכן שזו בכלל עצבנות.

ללא התבוננות מעמיקה וחיפוש מתמיד בדברי חכמים אודות המידות, לא נצליח להכיר בהכרה אמתית את מערכת כוחות נפשנו.

אחד הכלים שהתורה נותנת לנו כדי להגיע לאבחון נכון של כוחות הנפש, הם בגדי הכהונה.

הרחבנו בפרשות קודמות, שהמשכן וכליו הם מעין "מפת דרכים" להתמצאות בנבכי ונפתולי נפש האדם. כך הם גם בגדי הכהונה.

התלמוד במסכת ערכין (טז ע"א) וביתר הרחבה במסכת זבחים (פח ע"ב) כותב, שכשם שקרבנות מכפרים על עוונות, גם בגדי כהונה מכפרים. חושן מכפר על ענייני דינים – כל מה שקשור לדין ולמשפט צדק בין אדם לחברו. אפוד מכפר על עוון עבודה זרה. מעיל מכפר על לשון הרע. כתונת מכפרת על שפיכות דמים. מצנפת מכפרת על גסות הרוח וגאווה. אבנט מכפר על הרהור הלב. ציץ מכפר על עזות מצח. מכנסים מכפרים על גילוי עריות, והתלמוד מביא מקורות לכל דבר.

צורתם החיצונית של בגדי הכהונה ואופן עשייתם, מקבילים לעולמו הרוחני של האדם, והם היו מכוונים באופן מדויק – כל בגד כנגד מידה מסוימת. "בגדים" אף מייצגים את הנהגות האדם – "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים" (קהלת ט', ח'). אם אדם רוצה להכיר היטב את מידותיו ובכך להצליח לתקן את הדרוש תיקון, הוא יכול לעשות זאת באמצעות לימוד מעמיק על בגדי הכהונה.

מומלץ מאוד לעיין בדברי התלמוד והמדרשים, ובדברי חכמינו הראשונים והאחרונים, המרחיבים לבאר את משמעות הבגדים.

שנים מבגדי הכהן הגדול היו האפוד והחושן - "וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ: חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט, וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי" (שמות כ"ח, ד').

האפוד היה קשור סביב מותניו של הכהן, מלפנים ומאחור. הוא היה קשור בשתי כתפיות מעל כתפיו. לכתפיות האפוד היה קשור החושן, שהיה מונח כנגד לבו (שמות כ"ח, ו'-ט"ו).

חושן המשפט היה עשוי מבד רקום מחוטים יקרים של זהב, תכלת וארגמן, שני ושש. צורתו הייתה ריבוע, עליו משבצות של זהב, ובתוכם שובצו שתים עשר אבנים יקרות, עליהם היו חרוטים שמות השבטים.

בתוך החושן היו מונחים ה"אורים ותומים": "וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים, וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי השם, וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ, לִפְנֵי השם תָּמִיד" (שמות כ"ח, ל').

האורים ותומים היה קלף, עליו רשום שם השם המפורש, דבר שגרם לאותיות שעל גבי החושן לנצנץ ולהאיר (באופן נסי כמובן). כשהכהן הגדול לא היה יכול לענות על שאלות מסוימות בכוחות עצמו, הוא היה שואל את האורים והתומים. המענה מאת השם היה מופיע באופן ניסי באמצעות נצנוץ האותיות שעל גבי האבנים (רש"י).

ראינו את דברי התלמוד, שהחושן מכפר על הדינים והאפוד מכפר על עבודה זרה (מומלץ לעיין בדברי ה"כלי יקר" המקביל בין הדברים).

נשים לב ונראה, שאלוקים ציווה את משה קודם על עשיית החושן, ורק אחר כך על עשיית האפוד – "וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ: חֹשֶׁן וְאֵפוֹד", אולם למעשה, בני ישראל הקדימו לעשות את האפוד, ורק אחר כך את החושן (שמות ל"ט).

מה פשר השינויים?

יודעים אנו שאין סתם בתורה.

רבינו בחיי מבאר בפשטות, שהסיבה שהתורה הקדימה על עשיית החושן היא משום שהחושן היה בגד חשוב מאוד, שהרי היו מונחים בו האורים ותומים - קלף ובו שם השם, וביחד הם שמשו מעין נבואה והעברת דבר השם עבור העם, כך שראוי להזכיר אותו ראשון. אולם בפועל, בני ישראל עשו קודם את האפוד, משום שמבחינה "טכנית", החושן היה תלוי על האפוד, וכפי שהתורה מתארת, כך שראשית יש לייצר את החושן, ואז להתאים את האפוד.

ה"כלי יקר" נותן הסבר נפלא, בדרך דרש.

הקדוש ברוך הוא הקדים את הציווי על עשיית החושן לעשיית האפוד, משום שהקדוש ברוך הוא – מרוב אהבתו לעם ישראל, מקפיד יותר על קלקול הדינים שבין אדם לחברו, מאשר על חטא עבודה זרה שזהו חטא שבין אדם למקום. ראיה לדבר ניתן לראות בהבדל שבין דור המבול לדור הפלגה. דור המבול נמחה מעל פני האדמה בגלל שהם חטאו בעניינים שבין אדם לחברו, ובפרט בעוון גזל, לעומת דור הפלגה, שמרדו באלוקים ועונשם היה קל יותר. הקדוש ברוך הוא מוכן לפעמים "לוותר" על כבודו שלו, אולם הוא לא מוחל על דברים שבין בני האדם – שם בני האדם צריכים למחול איש לרעהו. לכן, הקדימה התורה את הציווי על עשיית החושן – שמכפר על ענייני משפט ודין בין אדם לחברו, ורק אחר כך על עשיית החושן, המכפר על עבודה זרה, משום שזהו "זווית הראיה" של הבורא. בורא עולם מוחל על כבודו, והוא מבקש שאנו נתקן קודם כל את ענייני בין אדם לחברו ורק לאחר מכן את העניינים שביננו לבינו.

אולם עם ישראל – מרוב אהבתם לבורא, עשה את ההיפך. קודם כל הם עשו את האפוד, ורק אחר כך את החושן, משום שעם ישראל אמר – כבוד הבורא מחייב אותנו לתקן קודם את העוונות שביננו לבינו, וביחס לכל העוונות שבין אדם לחברו, אנחנו נוותר ונמחל אחד לשני. לכן בני ישראל הקדימו את עשיית האפוד לעשיית החושן, משום שמזווית הראיה שלהם, כבוד הבורא עדיף על כבודם.

מרגש.