איה קרמרמן נזכרת בשנת מלחמת המפרץ, לומדת ממנה לשנת הקורונה

בדיוק לפני 30 שנים, ב־28 בפברואר, תמה מלחמת המפרץ. כתל־אביבית דיירת אזור א', 300 מטר בקו אווירי מהקריה שסומנה כמטרת העל, ישבנו ופחדנו. ישנו ופחדנו. חשבנו שהעולם, כפי שהוא מוכר לנו עומד לחדול.

אמא שלי שחזרה את ימי מלחמת העצמאות, והכריחה אותנו להחשיך את החלונות עם נייר כסף. נכנסנו לכוננות. אטמנו את הפתחים, הכנו סמרטוטים רטובים ואחותי הגדילה לעשות ובנתה ממ"טים לחתול ולכלבה מארגז, מקלות עץ וניילון.

מאיה, חברתי הטובה, עברה לגור אצלנו כי לא היה להם חדר אטום. רינה, החברה הכי טובה של אמא שלי, עברה גם היא, כי היא לא רצתה להיות לבד.

גם מירבי, הנכדה של מנחם בגין ז"ל, הגיעה כדי שמישהו מהמשפחה יהיה קרוב למנחם בימי אשפוזו באיכילוב, בשנת חייו האחרונה. תוסיפו לזה סבא שגר שתי קומות מתחתינו, אקס מפקד האצ"ל, שלא ייתן לסדאם את התענוג שהוא ילך למקלט.

בקיצור, מקבץ נידחי עמו ישראל פלוס תיבת נח על הדרך. אין מה לומר, ימי הסגר דאז היו די דומים לימי הסגר דהיום, עם הבדלים מינוריים כמו זום, ווטסאפ ואפליקציית רמזור. היינו צנועים אז, והתענגנו על קדמת הטכנולוגיה של הגל השקט ו"נחש צפע". מחד, חופש מוחלט מבית הספר, ומנגד, להיות בעלטה גמורה לגבי מצב העולם ולחכות למוצא פיו החינני של המרגיע הלאומי נחמן שי. ימים קשים התערבבו עם המון כיף, בית, משפחתיות וארץ־עיר.

ככה בונים מיתולוגיה

בפורים כבר יכולנו להריח את הסוף. מלחמת המפרץ פרפרה את פרפורי הגסיסה שלה, ואחרי סגר ארוך ומייגע, אזעקות וטילים, שברוך השם לא באמת מימשו את הפוטנציאל שלהם, חזרנו ללימודים. בדיעבד אין דבילי יותר מאיך שהסתובבנו עם ערכות המגן על הכתף, לגמרי התיק המכוער ביותר ביקום. לוקחת את זה בחזרה, יש יותר דבילי, כל האנשים שהזריקו לעצמם אטרופין לרגל. כמו היום, גם אז התקשורת נהנתה מעליונותה והבהילה את האזרחים עד לשד עצמותיהם.

בהפסקה הראשונה פוסט־סגר ישבנו מאיה, דנה, לי, שירה, נויה ואני על הספסלים בחצר בית הספר, והחלפנו חוויות מלחמה. לא עבר שבוע של פורקן מתח מצטבר, ותקופת המלחמה הפכה למיתולוגיה. צחקנו על הפחד, על אלו שברחו לאילת ועל כמה בתכל'ס לא קרה כלום. התפנינו חזרה לעיסוקי כיתה ט', מסיבת סיום ומציאת בית ספר לשנה הבאה. במילה אחת: נקסט!

בשבת האחרונה, בשיחות שולחן שבת עם הילדים, קפצו וצפו לי כל הזיכרונות מאותו פורים מוזר של לפני 30 שנה, כאילו זה היה אתמול. צחקתי עם עצמי כאילו סיפרתי את הבדיחה הכי מצחיקה בעולם, כשהילדים מסתכלים על אבא לוודא שאמא לא ירדה מהפסים. האמת היא ששנת הקורונה מזכירה לי רבות את מלחמת המפרץ.

ההסתגרות בבית, הפחד מהלא נודע, הקפצות הלב כשהקשבנו לחדשות המבהילות. זהו זה. כבר לפני שנה, כשסגרתי את הילדים בבית מיד אחרי חגיגות הפורים הפרועות, הייתה לי תחושה שאנחנו עומדים בפתחה של תקופה שתהפוך למיתולוגית.

סיפרתי לילדים סיפורים ממלחמת המפרץ, והודעתי להם שבעוד 20 שנים, בעזרת השם, נשב בשולחן השבת ונדבר על שנת הקורונה. שאלתי אותם: מה תרצו לספר אז? שהיה נורא ומלא ריבים ועצבים, או שנה של התחברות וכיף בבית? מעכשיו תתנהגו כמו מה שאתם מדמיינים שתספרו. אם אני מסתכלת שנה אחורה, אין ספק שלחוויות ממלחמת המפרץ היה משקל מכריע בהצלת שנת הקורונה.

בעצם, חשבתי לעצמי, אנחנו חיים כל הזמן במקביל, שטים בין עבר להווה. הדבר הכי קטן, כמו שיר שמתנגן ברדיו ואפילו ריח כלשהו, יעיפו אותנו שנים אחורה לרגע שנחקק עמוק בתודעה. לכמה שניות מעצבות זיכרונות. מעצבות חיים. לא בהכרח כי הרגע היה משמעותי, פשוט כי הוא היה, והפך לחלק בפאזל שמרכיב אותנו. לפעמים לא רק הרגעים עולים לנו באוב המחשבות, אלא גם הרגשות שחשנו. לטוב ולפחות. עם כולם אנחנו צריכים לחיות ולהשלים. יש ימים שאני יכולה לשחזר אותם גם 30 שנים אחורה, כמו יום הנישואין.

אני יכולה לשחזר כל שעה מהיום הזה. מה עשינו בבוקר, מה אכלנו בצהריים ואיך כמעט איחרנו לחתונה של עצמנו. אני זוכרת איך פרפרתי מהתרגשות ליד השולחן בזמן חתימת הכתובה. איך הרגשתי את אבא שלי ז"ל מלטף אותי מהשמיים בזמן החופה. כל רגע זכור וחרות. גם אם אשב במיטה מוקפת בילדים, אני יכולה לחיות כל רגע ורגע ולשתף אותם בו עד הפרט הכי שולי (בואו נאמר את האמת, במקרה שלנו, עדיף שלא).

להתחיל לבטוח באמת

תארו לעצמכם שלא רק לאחור, בחזרה אל העבר, היינו יכולים לשייט. נגיד שאיזה מלאך היה בא בערב החתונה ומגלה לי את העתיד. רק בקטנה. לוחש לי: "אתם תחזרו בתשובה, יהיו לך שישה ילדים ואתם תאהבו גם עוד 23 שנים".

איזה כיף זה היה יכול להיות. אם היה בידי הספוילר הזה, כל החיים היו נראים אחרת. גם אם לא הייתי יכולה לשנות משהו בדרך, היא הייתה עוברת בשלווה ובביטחון שהכול יהיה בסדר. כל החרדות שהשקעתי בהן את מיטב המרץ שלי היו מתפוגגות מלכתחילה, והייתי מפנה את כוחי לעיסוקים אחרים. נו, חוכמה גדולה, גיליתי את אמריקה נכון? כולנו רוצים להיות נביאים, כולנו רוצים לדעת היום את סוף הסיפור. לדעת מראש שאין מה לדאוג מכל מהמורה קטנה, כי בגדול יהיה טוב. אבל זה לא אפשרי, זאת ההסתרה שבתוך ההסתרה, וחבל.

מה שכן אפשרי זה ללמוד לעתיד. אם בהסתכלות לאחור אנחנו יכולים לראות איך השם היה איתנו לאורך כל הדרך, ליווה אותנו, שמר עלינו בקשיים, הרים בנפילות, אולי זה אומר שאפשר לסמוך עליו שהוא יהיה איתי גם מחר וב־23 השנים הבאות?

אני כותבת בעודי נושמת נשימה עמוקה: אולי הגיע הזמן שאתחיל לבטוח בו, להאמין שהוא מוליך אותי למקום טוב ומגשים את מרבית חלומותי? ומה שלא הגשים, להאמין שגם זו לטובתי. זו העבודה האמיתית. חתיכת עבודה, הלוואי שבגיל 75 אוכל להגיד שבפורים תשפ"א עשיתי ונהפוך הוא באמונה והתחלתי לבטוח בדרך שהשם סלל, סולל ויסלול בשבילי. כרגע, פייר, קטונתי.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".