איך אשיב את הזמן שניתן לי לפיקדון בצורה הטובה ביותר?

אומרים שאם כיף לך, הזמן עובר מהר.

אז החלטתי שאני לא רוצה שיהיה לי כיף, כי מי רוצה שהזמן יעבור מהר?

אומרים שאם רע לך, הזמן עובר לאט.

אז החלטתי שאני לא רוצה שהזמן יעבור לאט, כי אז רע לי עוד יותר.

המחשבות הללו התחילו אצלי עוד כשהייתי תלמידת בית ספר. שמתי לב, שאם אני לומדת בכיתה - אז רע לי, ואז הזמן עובר לאט לאט, ואם אני הולכת למסיבה אצל חברה שלי - אז טוב לי, והזמן רץ.

איזו סתירה, איזו סטירה. מה בעצם אנו אמורים לרצות?

שהזמן יעבור לאט או מהר?

לקח לי זמן להבין, שמה?

שבכלל לא משנה מה אני רוצה. מה שמשנה זה מה אני עושה עם הימים שלי. והתחלתי להסתכל על התוכן שבחיי.

האם רע הוא אבסולוטי? האם אני יודעת מהו רע? האם טוב, ברור שהוא טוב?

כן, זה פילוסופי מעט, אבל זו מהות החיים שלנו.

הלא אם אני רוצה שהזמן יעבור לאט ולא ירוץ לו – אצטרך לקחת אותו ולחנוק אותו, לעצור אותו, לדרדר אותו, לדרוס אותו. שלא ימשיך בדרכו.

את כל זה לא ארצה לעשות, לא אוכל לעשות.

ואילו אם ארצה להתיר את הרצועה ולהריץ אותו, אצטרך לדחוף אותו, לזרז אותו, לרדוף אחריו,  עד שירוץ ויברח וייעלם לו. את כל זה לא  ארצה ולא אוכל לעשות.

מה כן?

אוכל למלא את הזמן בדברים שנראים לי חשובים, טובים, בריאים, תועלתיים, רוחניים.

כשאני ממלאת את הזמן שלי, אין לי פנאי להביט בו ולשאול את עצמי: האם אעצור אותו, האם אריץ אותו, מה אעשה בו?

אז אני מבינה שהזמן ניתן בידי, אבל הוא לא שלי. הוא ניתן לי כפיקדון, ועלי להחזיר אותו בסוף ימי, כשאני חותמת על כל שעה ושעה.

איך אשיב את הזמן שניתן לי כפיקדון בצורה הראויה ביותר? אם אמלא את הזמן הזה בצורה הראויה ביותר!

זמן הוא נזיל. הוא חומק או מדדה והולך לאיטו.

מה שחשוב הוא התוכן שבתוכו.