מי ראוי להיכלל במניין בני ישראל, ולמה אסור פשוט לספור יהודים?

הקדוש ברוך הוא מצווה את משה רבנו לערוך מפקד לבני ישראל ולמנותם, אולם הבורא מצווה שלא לספור את האנשים באופן ישיר, אלא באופן עקיף: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ להשם בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל', י"ב). כל אחד מבני ישראל נתן מחצית השקל תרומה למשכן, המטבעות נספרו ובדרך זו נודע מניינם.

מדוע הספירה אמורה להיעשות דווקא באופן עקיף? התשובה כתובה בהמשך הפסוק: "וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם". ספירה ישירה של בני ישראל עלולה להיות מסוכנת ולהביא נגף על העם. ואכן, דוד המלך ערך מפקד ישיר וכתוצאה מכך פקדה את העם מגיפה קשה (שמואל ב', כ"ד).

למה מסוכן לספור יהודים בדרך רגילה?

רש"י כותב (על פסוק זה): "שהמניין שולט בו עין הרע וְהַדֶּבֶר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד". ספירה גורמת לעין הרע, וממילא לתוצאה שלילית כדוגמת מגיפה.

רבנו בחיי (בתחילת הפרשה) מרחיב בעניין מעט יותר: "וגילה לך הכתוב, כי העם הנפרט במניינו כל אחד לגולגלותם, הנה הוא מושגח מבעל ההשגחה יתעלה וכל מעשיו נפרטין לפניו ואז יחול הנגף, מה שאין כן בתחילה שהיה עניינו נמשך בכלל הרבים. אבל עתה בהיות כל יחיד ויחיד, וכל מעשיו נפרטין, אי אפשר מבלתי עונש". נבאר.

כאשר אנשים נספרים אחד אחד, ולא כולם ביחד, לרגע כל אחד הוא יחיד ונבדל מהציבור. כשאדם נמצא לבדו מול הקדוש ברוך הוא, הוא מושגח באופן פרטני, וממילא גם עומד למבחן באופן יחידי, ויש חשש שהוא יישפט על פי מידותיו וזכויותיו שלו בלבד, הוא ביחס לעצמו, ואולי אין לו מספיק זכויות לזכות בדין. עדיף תמיד להיות נכלל עם הציבור, שהרי הציבור משלים האחד את השני.

רבנו בחיי מוכיח את דבריו מהאישה השונמית (מלכים ב', ד'). אלישע הנביא רצה להכיר טובה לאישה השונמית על הכנסת האורחים המופלאה, והוא שאל אותה אם היא רוצה שהוא יתפלל עליה לפני השם (היה זה ראש השנה) - "הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא?", אולם היא סירבה, וענתה: "וַתֹּאמֶר, בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת". אל תתפלל עלי באופן פרטני, אלא תכליל אותי בתפילתך יחד עם כל עמי (עיין בזוהר, מובא במלבי"ם פסוק י"ג).

אלוקים אוהב את בניו, והוא מצווה את משה לא לספור אנשים באופן ישיר, כדי לא להגיע למצב בו אנשים הופכים להיות נבדלים מהציבור וכך הם עלולים להיות "חשופים" לקטרוג.

רבנו עובדיה ספורנו כותב באופן דומה. ספירה ומפקד מבליטים את מה שהשתנה לאחרונה, לפחות מאז הספירה הקודמת, כך שהיא מזכירה את החיים והמתים כאחד. המציאות הזו מעלה את השאלה – בזכות מה אדם פלוני עדיין חי ואחרים כבר לא? והשאלה הזו עלולה לעורר קטרוג על החיים. כדי לכפר על קטרוג זה, אנו נותנים תרומה למקדש, מעין כופר נפש: "לכן יאות שייתן כל אחד כופר נפשו לכבוד הא-ל יתברך, והוא רחום יכפר עוון, כאמרו "לכפר על נפשותיכם". ולזה אמר העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, כי בזה לא ניכר שוע (עשיר) לפני דל". התרומה מהווה מעין "כופר נפש" שמכסה את הקטרוג. ה"ספורנו" מוסיף שהעובדה שכולם נותנים מטבע שווה, גורמת לכך שאף אחד לא הופך להיות "בולט" באופן מיוחד, אלא כולם שווים.

רבי שמשון רפאל הירש מביא זווית ראיה נוספת, והוא מסביר מדוע המניין נעשה דווקא באמצעות תרומה. נצטט את דבריו: "פקודי בני ישראל – הם כל אלה הנחשבים "בני ישראל", ושבהם מתגלם המושג "בני ישראל" התגלמות ממשית. בו ברגע שאדם בא בכלל מנין "פקודי בני ישראל", הרי הוא לומד להעריך את עצמו כ"בן ישראל". דבר זה מעורר בלבו את תודעת ערך עצמו, והוא רואה את עצמו כהתגלמות מושג אומתו שלו. באותו רגע הוא נקרא ללמוד לקח רב משמעות: לא על ידי הוויות עצמו גרידא, ולא על ידי ישותו לעצמו יש ערך ומשמעות לנפשו ולאישיותו. הוא אינו נעשה חלק בלתי מבוטל של האומה על ידי עצם קיומו והנאת חייו, אף איננו זכאי לקיומו עקב עצם עובדת הווייתו. רק מי שנותן ותורם – עולה למניין. רק מי שנותן ותורם, קונה זכות להמשך קיומו. ורק מי שתורם כמצווה עליו, זוכה למעמד בקרב הבריות שהשם העניק להם את כתר ההוויה, וזוכה למעמד בקרב כלל ציבור האומה. רק מי שתורם את תרומתו, זכאי להימנות במספר בני ישראל. בשעה שהוא בא להימנות בלא שתרם את תרומתו, ותובע זכות קיום לעצמו ללא תרומה – בו ברגע הוא מקפח את זכותו לקיום.

איה האדם שיצא ידי חובתו במתן תרומתו במידה כה מלאה, עד שיוכל לתבוע לעצמו את הזכות המלאה למלוא קיומו אפילו שעה אחת? איה האיש שחסרונותיו לא יטפחו על פניו בשעת עלייתו למניין, ולא יהיה זקוק לכפרה באותה השעה? איה האיש שיתיימר לעלות למניין ללא כפרה?".

דברים מדהימים.

רבי שמשון רפאל הירש ממשיך לבאר מדוע המטבע שנבחרה לספירה היא דווקא מחצית השקל:

"הביטוי הסמלי שבו מביע כל אחד ואחד את התחייבותו לתרום ולעשות, הוא מחצית השקל. תרומתו של היחיד – אפילו תהא שלמה בתכלית השלמות – מבחינה אובייקטיבית לעולם לא תוכל להיות דבר שלם. פעולתו של היחיד, לעולם אינה אלא מקצת דבר. וכדי שפעולתו תהיה שלמה, יש צורך בהתמסרות אחיו במידה שווה. אכן, אין היחיד נדרש לעשות דבר בשלמותו, אבל הוא נדרש לתרום את שלו למען הדבר השלם".