סיון רהב מאיר: אחרי תקופה של ניתוק, לא חוזרים לשגרה, אלא עולים רמה

1. בסעודת הפורים שלנו בירושלים, נזכרנו בסעודת הפורים של שנה שעברה. משפחה שהתגוררה לידינו בוודמיר שבניו יורק, הזמינה אותנו אליה. היה נפלא, היה טעים, ובאמצע הסעודה שכנים חסידיים הגיעו עם גיטרה ושרו בדבקות ובדמעות "ירושלים של זהב". אמריקה. זו הייתה הפעם האחרונה שבה ישבנו ואכלנו עם אנשים מוכרים ואנשים זרים, מסביב לשולחן ארוך וערוך. לקראת סוף הערב דפק בדלת, בפנים חמורות סבר, ראש ועד ההורים של בית הספר. אני זוכרת את הרגע הזה, כי זה לא מבט שראיתי על הפנים של האמריקאיים במשך שנת השליחות שלנו שם. הם תמיד מחייכים וכאילו-נחמדים, גם כשהם עצבניים, אבל הוא ממש לא חייך. בעלת הבית היא מנהלת בית ספר גדול בשכונה, וראש ועד ההורים רצה לעדכן אותה שייתכן שאחת התלמידות נדבקה בווירוס החדש הזה, הקורונה, וצריך לחשוב האם ואיך לפתוח את בית הספר אחרי פורים. בום.
שנה אחרי, מירושלים, רציתי להשאיר הודעה לשכנה לשעבר, אבל הילדים אמרו שבשנה הסוערת הזו היא בטח כבר שכחה מאיתנו, ושזה סתם פתטי. למחרת בבוקר חיכתה לי הודעה נרגשת ממנה. "ערכתי שולחן לסעודת פורים", אמרה וקולה נשבר, "ונזכרתי בכם. זו הייתה הפעם האחרונה מזה שנה שבה ערכתי את השולחן בסלון לא רק למשפחה שלנו, אלא גם לאורחים".

2. שניים וחצי מיליון נפטרים בעולם מקורונה, ואני מספרת על איזו סעודת פורים? זה מה שחשוב כשמסכמים שנה? התשובה היא כן, גם זה. כל אחד והחלל שנפער בקרבו. שמעתי ברדיו במהלך השנה הזו מישהי שבוכה מגעגועים לקוסמטיקאית שלה, ופגשתי גבאי שמתאר בדמעות את הגעגוע לבית הכנסת, וראיתי חייל משוחרר שמתקשה לשלוט בקולו כשהוא מתאר את טיול השחרור המתוכנן שנגוז. צריך לתת מקום לכאב של כולם.
דיברתי השבוע עם עובדת סוציאלית קלינית, על ילד שהגיע אליה לטיפול. הילד לא נפרד מהגן ומהגננת בשנה שעברה, כשהסגר הראשון פרץ. ואז המשפחה עברה דירה, וגם במקום החדש הגן בקושי פועל השנה. בין עוד סגר לעוד בידוד, הוא החל לפתח חרדות. היא סיפרה שהיא כתבה יחד איתו בקליניקה סיפור שעושה סדר, שאוסף את כל ה"קרעים" מכל השנה. שאלתי אם אפשר גם לבוא ולכתוב איתה סיפור כזה. לא רק ילדים צריכים לייצר איזה נרטיב אחיד וקוהרנטי מכל הבלגן. אולי לא סתם השיר של השנה הזו הוא "רסיסים", של רביב כנר. כולנו מנסים לאסוף את הרסיסים האלה. שאלות אבודות מחפשות תשובה.

3. ולכן הדיון הפוליטי כל כך מתסכל ותקוע. אנחנו רגילים תמיד למצוא איזה אשם – עזה, חיזבאללה, איראן – לפרוק עליו את זעמנו ולהרגיש טוב יותר, אבל הפעם קשה למצוא פה דמון. אז החילונים נהנים לספר לעצמם שהחרדים מקבלים יותר היתרי טיסות בנתב"ג, ומרגישים שמצאו את האשם האולטימטיבי. החרדים נהנים לספר לעצמם שהממשלה עושה סגרים בחגים בכוונה, ומרגישים איזה זעם קדוש. אבל בסוף בסוף, הנפש לא תמצא כך מרפא. בסוף כולנו הורים עייפים, או סבתות בודדות, או בני נוער הלומי מסכים. אני מעריכה את גבי ברבש, גליה רהב ושאר הרופאים גיבורי התקופה, אבל לצידם צריכים לשבת שם כל הזמן מטפלים, פסיכולוגים, יועצים.

4. השבוע יצאנו לראשונה, כזוג, לאירוע, אחרי החיסון השני. מה לעשות, זו הייתה אזכרה. כך יצא ביומן. באופן הזוי, בבית העלמין, הרגשתי לראשונה שוב את התחושה הזו. מינגלינג, סליחה אם הביטוי לא מתאים לאזכרה. אחרי הקדיש והדרשות, דיברתי שם באוויר הפתוח עם שתי ידידות שלא ראיתי מזמן, בעוד מכרה שלישית מצטרפת מהצד למעגל שלנו. במקביל, בזווית העין, ראיתי את בעלי מדבר עם חבר, ומסמן לי בידו להצטרף אחר כך. נשארנו שם שעה ארוכה. לא רק אנחנו, אלא כמעט כל הנוכחים, מתקשים להיפרד. מתרגלים מחדש לפלא הזה ששמו מפגש אנושי. מפעילים ניואנסים עדינים כאלה, חושים שכבר כמעט שכחנו איך משתמשים בהם. חזרנו לרכב נסערים. מאז אותה סעודת פורים לא היינו יחד עם עשרות חברים ובני משפחה מסביב, באותו אירוע.

5. ובימים שבהם הכל נפתח מחדש, לאט ובזהירות, קראנו בתורה השבת את פרשת "כי תישא". זו אחת הפרשות העצובות בתורה, ואחת הפרשות השמחות בה. תחילה מסופר לנו על חטא העגל. עם ישראל לא חיכה למשה רבנו עד שירד מהר סיני עם עשרת הדברות, אלא החליף את התורה בעגל זהב. כמה מביך. אבל אחרי החטא הגדול הזה מגיעה הסליחה והכפרה – משה רבנו מבקש רחמים, ואלוקים סולח ומסכים לפתוח דף חדש. אנחנו מקבלים את עשרת הדברות בפעם השנייה, ומשה רבנו יורד מההר שוב, הפעם ביום הכיפורים, ומבשר לעם את בשורת התשובה והמחילה. פרשנינו מסבירים שלא מדובר בשידור חוזר של אותו מעמד, אלא בברית עמוקה ומשמעותית יותר. בפעם הראשונה העם חטא, הלוחות נשברו, ונוצר נתק. הפעם זה הולך להיות רציני יותר, והלוחות ממשיכים ללוות אותנו לנצח. כי אחרי ניתוק וריחוק – הקירוב מחדש לא מחזיר אותנו לאותו מצב, אלא מעלה אותנו לרמה גבוהה יותר. עכשיו אנחנו יודעים להעריך את מה שכמעט ואיבדנו.
גם אנחנו אחרי שנה של ריחוק וניתוק, מנסים לגשש את דרכנו בחזרה. אבל אנחנו לא סתם חוזרים כעת אחורה, בדיוק למה שהיה. ההתקרבות המחודשת יכולה לבשר על יחסים אנושיים חדשים וטובים יותר. להתרגש ממפגש עם סבתא, מתפילה בבית הכנסת, מכך שהילדים הולכים כל בוקר לבית הספר. לא לחזור לשגרה, אלא לעלות רמה. הלוואי.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".