קורונה – מהם הדברים החשובים והטובים שאפשר ללמוד ממנה?

אז לפני שבחסדי ה' יתברך עלינו, היא עוזבת אותנו ולא תחזור יותר, חשבתי להיפרד ממנה - הקורונה. נכון, היא שיבשה את מערכת החיים, עצרה את העולם מלכת, ועשתה מהמון דברים שלכת. ולצערנו הרב גבתה את חייהם של מבוגרים וצעירים. אבל אני חשבתי דווקא להסתכל על תוצאות ותובנות חיוביות מהקורונה. קל להאשים אותה, ולהוציא עליה את הזעם, שמתעצם יותר כשלא מצליחים לראות אותה. אבל יש כמות נכבדה של תוצאות, דווקא מהקורונה הכל כך לא ידידותית הזו. תובנות שאולי ללא הקורונה לא היינו שמים לב, ודווקא בזכותה קיבלנו אותן.

מחסום. שוטר: "שלום אדוני. לאן אתה משקר לי שאתה נוסע?". הנהג: "לאן לא שיקרו לך עדיין?"

כשמישהו מאיתנו תופס בן אדם על שקר, אוטומטית הוא בז לו על כך שהיה צריך לשקר, על רמת השקר, ועל עד היכן היה צריך להגיע בכדי לצאת נקי מהמצב אליו נקלע. וכמה שהוא מבוגר יותר, השפל גדול יותר. אדם ככל שיהיה, מצליח להכיר את עצמו דרך המציאות הזו בה היה נתון והרגיש צורך לומר דברים שאינם מדויקים. הרגעים האלו, תור ארוך של רכבים או כמו שקוראים לזה: "פסטיבל מספרי סיפורים". לכל אחד יש הסיבה אותה הוא בוחר לשתף את השוטר, שבתכל'ס אין לו משהו אישי נגד אף אזרח, והוא לא קם בבוקר עם החלטה שהנה הוא הולך היום להציק לך. וכאן יש הבחירה של כל אחד לומר את טענתו, ואת הסיבה לה הוא יצא מביתו בניגוד לכללים. המחסום הינו בית ספר לכל הסיטואציות הנקרות בדרך של כל יהודי. ממש שם, הוא מכיר את הרמה שלו, או יותר נכון, רק אז אדם מכיר את עצמו עד היכן הוא יכול להגיע, עם הסיפור שהוא בנה לעצמו, שאותו הוא מספר אם זה לשוטר, או בחיי היום יום לכל מי שהוא בוחר בהקשרים נוספים בחייו. התובנה הזו היא מתנה שמקבלים בתקופה הקורונאית הזו, להכיר את עצמנו טוב יותר, ודווקא מהנקודה הזו, להצליח לשפר את מה שצריך, וללמוד מה מחיר של שקר, וכמה האמת מכבדת את אלו הדבקים בה.

מכונת הנשמה. "על כל נשימה ונשימה תהלל י-ה הללוי-ה"

בוסטון, ארה"ב. בבית החולים המקומי נכנס למחלקת הקורונה יהודי חרדי בן 78 לא מקומי, עם סטורציה נמוכה ודופק מהיר וקיצוני. הוא חובר לחמצן למשך יממה, אבל המדדים לא סיפקו את הצוות הרפואי, שהחליט לחברו למכונת הנשמה. שבועיים אחר כך, בחסדי ה' יתברך, חל שיפור במצבו, והוחלט לשחררו. האחות הראשית של המחלקה נתנה לו את מכתב השחרור, והוסיפה: "בגין שאינך תושב המדינה, הנך צריך לשלם 2800$ על השימוש במכונת ההנשמה. תוכל לשלם זאת בדלפק. תהיה בריא". היהודי היקר התחיל לבכות, הוא בוכה ובוכה, והאחות הבינה את הסיטואציה ואמרה: "תמתין רגע, אני אלך לסגן מנהל בית החולים, לבקש להוריד בסכום, כבר חוזרת". היא חזרה עם אור בעיניים ואמרה: "הצלחתי להוריד את הסכום ל2500$ אני בטוחה שזה יעזור". היהודי שמע את דבריה, ובכה עוד יותר. היא הלכה אל מנהל בית החולים, וחזרה עם בשורה: "תשלם רק 2000$, זה בסדר דיברתי עם המנהל". היהודי המחלים בוכה ובוכה, והאחות מסבירה בכאב: "אני מצטערת, לא ניתן להוריד יותר, אתה לא מקומי ואינך מבוטח כאן. זה גם מחיר מצוין לתושב זר, מצטערת". הבכי גובר עוד יותר, והיהודי היקר בקולו החנוק מדמעות אומר לאחות: "לא על זה אני בוכה, אני בוכה על כך שאני נושם 365 יום, 8760 שעות, על חשבון אלוקים הגדול הרחמן והטוב במשך 78 שנים. כמה אני חייב לו?! והאם החזרתי לו?" (מאחד העלונים).

בידוד. בידוד עצמי, הסתגרות, היפרדות מהסביבה, הימנעות ממגע, התנתקות, התרחקות

המילים הנרדפות הנ"ל מקבלות משמעות רבה בתקופה האחרונה. פתאום באמצע החיים (יש כאלה שזה קרה להם בסוף החיים רח"ל) נכנסים לסגר עצמי בכפייה. ואז ניתנה לך הזכות להכיר את עצמך ואת המשפחה שלך טוב יותר. מתנה בתקופה די קשה. נכון, מערכת החינוך אמנם נסגרה, אבל מערכת העיכול נפתחה בעוצמה. אנשים שלא האמינו שאי פעם יתפתחו מבחינה "גאוגרפית" לארבע כנפות, שמנו וטפחו במסגרת הבידוד והסגר שנכפו עליהם.

אבל מה שריגש מאוד, אותי בכל אופן, היא התופעה של יהודים שהצליחו להתחבר לתורה הקדושה חזק ויותר מתמיד בתקופת הקורונה. זה קיבל ביטוי על ידי סיומי מסכתות וספרי הלכה ומוסר, כתיבת חידושי תורה בהלכה ובאגדה, לימוד תורה בידידות עצומה ובאהבה גדולה, בהרגשה של עוד, בהספק שהם לא זוכרים כמותו מעודם על פני האדמה. בחורי חמד עם מכשירים טמאים שהיו דבוקים בהם ומכורים ברמה גבוהה, ויתרו והתקדשו, נלחמו וניצחו. וזה העסיק אותי: מה הסוד? מה עומד אחרי התחושות המרגשות הללו? דווקא בתקופה קשה שכזו.

באחת השיחות עם אבא הגה"צ שליט"א, הוא אמר: "התקופה הזו של הקורונה, היא תקופה מיוחדת.  כי בעולם יש פחות עבירות, פחות יצר הרע. הכל סגור, אין שגרת חיים רגילה. האוויר נקי יותר, טהור יותר, אין כוח לקטרג. צריך לנצל את זה, ואפשר להגיע בתקופה הזאת להשגות גבוהות: בלימוד תורה, באמונה תמימה, בתפילה זכה שעולה למעלה טוב יותר, הכל אחרת, תקופה קדושה. אפשר להספיק יותר, ללמוד יותר, לכתוב יותר. לטומאה אין כוח עכשיו בגלל המצב, היא לא פועלת כרגיל. תפקיד של בן תורה, לדעת לנצל תקופות כאלו לעליה רוחנית, ולקשר עם ה' יתברך...".

"ככל שאדם מסתכל על ה' יותר, כך ה' יותר מסתכל עליו" (ר' שלמה קרליבך).