"הדבר שהכי מוציא אותה מדעתה - זה לראות אותי נח…"

אבנר נכנס לקליניקה, ועוד לפני שהוא ורותי מתיישבים הוא פונה אלי, רוטן: "תגידי, זה ככה אצל כולם? איך שאני שוכב לנוח על הספה היא מייד נהיית עצבנית… מה זה? אני בכלא? אי אפשר לנוח בבית הזה?".

רותי עונה: "אני לא מסוגלת יותר, אי אפשר להמשיך ככה, גם ככה הוא כל הזמן בעבודה, יוצא לפני שכולם מתעוררים חוזר אחרי שכולם ישנים, באמצע השבוע הוא משחק פעמיים בשבוע כדורגל עם חברים, כדי לשמור על כושר, כי הוא חייב אחרת הוא נהיה עצבני.

"ואז, עד שבשבת סוף סוף הוא בבית, אז או שהוא בבית הכנסת, או שהוא ישן בלי סוף, וכשאני באה בטענות הוא אומר לי: כל השבוע אני נקרע בעבודה, מה קרה? עד שסוף סוף אני יכול לנוח, את לא יכולה לפרגן?".

ואז פניתי לרותי ושאלתי: "את מוכנה להשתנות?".

היא הייתה בהלם כמה דקות, חשבה שבכלל לא שמעתי את מה שהיא אמרה ואז היא הגיבה "אני? להשתנות? נראה לי שלא הבנת אותי, את לא מבינה מה הבעיה? הוא, הוא זה שמרוכז בעצמו, הוא חסר רגישות וחסר אכפתיות".

הדברים הבאים עלולים להישמע תחילה מנותקים וקרים, אך אם מבינים את הדברים לעומקם, נפתח פתח גדול לשינוי.

השלב החשוב ביותר של רותי: ביסוס חמלה גדולה לאבנר.

נקודת המוצא מול בן הזוג שלנו צריכה להיות מחוברת לנקודת האמת, שיש לנו כלפיו אהבה אמיתית. זוהי נקודת האמת האלוקית. שהפנים שלנו מופנות לבן הזוג.

בשורשם של הדברים, צריך שכל פנייה או רצון לשינוי, יפעל מתוך אכפתיות ורצון לקירוב פנימי ואמיתי. אם זו לא תהיה באמת העמדה הנפשית של רותי, כל דבר שהיא תאמר, יתקבל בהתנגדות ועיפול לאוזניים ערלות.

זה הסוד והיסוד של התהליך כולו.

מול הכאב והקושי, צריך להיות בחמלה גדולה.

יש לאבנר צרכים הוא עייף, עובד קשה, זקוק לספורט כדי להיות גם עם החברים. עליה ממש ממש לראות את המאמצים שלו, ממש אפשר לומר: " אני מבינה כמה קשה לך, כמה אתה עובד קשה ודואג לפרנסה שלנו, ויותר מהכל אני רוצה שיהיה לך טוב".

רק לאחר ששלב זה יהיה מבוסס בנפשה של רותי, אפשר יהיה לעבור הלאה לשלב הבא.

אבנר חייב להרגיש את האהבה, וזה יכין אותו להיפתח, להתמודד עם השלב הבא והכואב: להבחין בין הכאב האמיתי לרחמים העצמיים, או במילים אחרות - לתחושת המסכנות.

 נכון, קשה לך, אתה עובד קשה, אתה עייף, אתה צריך לעשות ספורט, אבל אתה לא מסכן!

לצער האמיתי של אבנר על זה שהוא עייף מכל השבוע מתלווה תחושת מסכנות, ומול זה צריכה להיעשות העבודה של רותי.

מה הקשר בין מסכנות לאטימות?

אנשים סובלים ממקומות חשוכים בנפשם, ומפתחים הרבה מאוד התנהגויות רעות כתוצאה מתחושת הרחמים העצמיים שבה הם עוטפים את עצמם.

כמעט תמיד יש לתחושה הזו מקור אמיתי, כמו חוויה טראומטית, גדילה במשפחה דיספונקציונלית, אובדן של דמויות משמעותיות ובעצם כל אירוע חיים משברי יכול להוביל בטבעיות לתחושת מסכנות. לתחושה הזו מצטרפת גם הסביבה, שמרחמת ומתייחסת אליהם כאל מסכנים, וכך נוצר מעגל שבו גם הם וגם הסביבה מאמינים בו, מה שמשאיר את האדם כלוא בתוך שקר גדול ועמוק שקשה לו לצאת ממנו.

ואז, כמו בכל פגיעה שורשית מתחילים לצמוח ענפים מעוותים. ואכן, מתוך האמונה הזו מתרחש עיוות איום בנפש: הרגשת המסכנות מולידה אלימות.

מדוע בחרתי להשתמש במילה קשה כל כך כמו אלימות?

כי אם אני מסכן, אני חייב לקבל את כל מה שאני צריך כדי שאפסיק להיות מסכן.

כמו עני שמבקש צדקה - אם אני לא אתן לו צדקה, מי פה לא בסדר? אני!

כיוון שלי יש משהו שאתה צריך. אני החזק, אתה החלש. לי יש, לך חסר.

לדוגמא: עברתי ילדות קשה וראיתי הרבה אלימות בבית, העברתי את חיי במצוקה, וזה יצר אצלי בנפש עצבות ועצבנות. בכל פעם כשיש ריב בבית בין הילדים - יש לי רגישות להרמת קול, זה מכניס אותי ללחץ, ואז אני מתפרץ, ואני לא יכול להפטר מזה. אם לא אבחר לטפל בזה, זה כי אני מתחיל להאמין למסכנות שלי, ולאט לאט אני משדר אותה החוצה, לסביבה לעולם, וגם הם מאמינים למסכנות ומתייחסים אלי ככה, ובכל זמן שאני בסביבה הם משתדלים שלא יהיו הרמות קול או ריבים, וככה כולם מתחשבים בי.

פניתי לרותי: הרי למה הגעת למצב הזה, שאת מרגישה שאת כבר לא יכולה יותר עם השבתות האלה? עברת שנים רבות ככה. כל פעם היה תירוץ אחר לשינה שלו בשבת. לא משנה כמה את עבדת קשה במהלך השבוע, תמיד הוא היה מותש יותר ממך. לא משנה איזה בוס התחלף, תמיד הוא היה "חייב" לצאת מוקדם בבוקר לעבודה, ותמיד יש עוד עבודה שחייבים לסיים. נמאס לך.

נמאס לך להמשיך להאמין למסכנות שלו. לכמה שהוא מותש ועייף, והוא לא מצליח למצוא כוחות לשחק עם הילדים, והוא לא פנוי לשבת איתך בשבת.

את הרגשת נכון, רק לא ידעת לבטא את זה ולשים את האצבע על הבעיה.

כי מיד עלתה בך המחשבה שאת לא בסדר, כי איך את לא מתחשבת בו הרי הסיבות שלו אמיתיות. וככה המסכנות שלו קנתה את כרטיס היציאה שלו מהזוגיות ומהבית, ואפשרה לו להיות עם הפנים כלפי חוץ ולא כלפי הבית.

את, רותי, חייבת לפתח את כוח העמידה שלך מולו, שזה אומר להתעקש בתוקף, שאת זקוקה לנוכחות שלו ולעזרה שלו עם הילדים הקטנים שלכם. את חייבת להציב בפניו עמדה ברורה, חד משמעית, שאת לא מוכנה להמשיך ככה את הזוגיות הזו. את מעוניינת לבחור רק בטוב האלוקי, בטוב שבו יש קשר נקי, בו שני בני הזוג מפנים את מבטם פנים אל פנים. שניהם מכווננים לתוך הבית.

את חייבת לראות אותו עושה עבודה יום יומית, ופותר את המסכנות הזו.

ואם קשה לו לבד - שיפנה לטיפול. את צריכה להפריד בין הקושי האובייקטיבי לבין הרחמים העצמיים שעוטפים אותו.

ופניתי לאבנר: ואתה, אבנר, הרחמים העצמיים האלה הם שקריים, הם לא טובים לך. אל תאמין לשקר הזה, אתה לא מסכן.

זה קצת מבלבל, כי המסכנות הזו היא מניפולציה בדקות הנפש (שאפילו הסובל ממנה לא מבחין בה כי היא מופנית גם כלפי עצמו). לכן קשה מאוד לרותי, שכולה חסד נתינה והתחשבות, לראות את זה, וודאי לא קל לה להגיד "נמאס לי מהמסכנות שלך", כי איך היא תגיד לו כזה דבר? הוא מסכן.

לכן חשוב לדייק: חסד זו מידה בסיסית ומלאת שפע ואור על כל המידות כולן, אבל היא צריכה להיעשות בצורה מתוקנת, מתוקנת על ידי התבוננות והבדלה בין האמת לדמיון.

המסכנות היא דמיונות שמהם הוא שואב קיום וחיים. הדמיונות האלה נותנים לו תחושת קיום, והוא לא מוכן לעמוד מול המציאות כמו שהיא באמת. המפגש עם המציאות השגרתית מעייף אותו, המפגש עם הבית והילדים, ואפילו אשתו, לא מצליח לייצר לו תחושת קיום, ואז הוא שואב את כל המציאות מדמיונות שהוא לא מצליח להתעורר מהם.

בסוף-בסוף, המקום הנפשי שהוא צריך להגיע אליו הוא מקום נפשי של לבחור בחיים האמיתיים, לצאת מהדמיונות, להתמודד עם המציאות כמו שהיא, בלי לברוח לשינה או למשחקים. ממש להיות שם, עם הילדים שלו, עם אשתו, בלי להכניס שום דמיונות למציאות הזו. זה לא אומר שאסור לישון בשבת או לשחק עם חברים. זה אומר שצריך לשים לב שאלו לא נקודות בריחה. הכל עניין של זיהוי השורש.

ברכה והצלחה!

חנה דיין,M.A, hanna.tipul@gmail.com

ליצירת קשר, לחצו כאן