מיומנה של טלפנית: "אני מפורסם במקצועי. אפילו בהידברות הופעתי. אסור לאף אחד לדעת"

כשליאור פנה אלי בזמן משדר של ספר תורה והתעניין, נלהב כולו, הבנתי שבעזרת ה' גם הוא עוד הלילה יהיה שותף ויוקדש לו חלק בספר. לאחר שיחה ארוכה שבה הוא ציין את הערצתו לערוץ ולתכניו, ביקש שאתקשר בעוד שבועיים. כשפניתי אליו בתום הזמן, שוב התפעל מהזכות הענקית ואמר שוודאי הוא הולך להצטרף ומעוניין בעמוד שלם. נתתי לו אפשרויות תשלום שונות, כי באשראי הוא לא מוכן בשום אופן. מסתבר לדבריו שהוא לא מוכן שאי מי ממשפחתו ידע על כך. הבנתי אותו היטב, כי אנו נתקלות לא מעט במקרים כאלה ואחרים.

לאחר חודש נוסף, כששוב היסס, ויחד עם זה היה לו ברור שהוא אכן מעוניין לקחת חלק, הרהרתי שאולי הוא מסוג התורמים המקבלים רגליים קרות כשהם נאלצים לעמוד מול החלטת רכישה מכל סיבה שהיא, או שהוא מפוחד מספיק מכך שמשפחתו תעלה על הידיעה. הסיבה האחרונה קבלה גושפנקא כשהוא ציין שחלילה לנו לשלוח לו קבלה או מתנה. כל מה שהוא חפץ - זה הזכות שיהיה לו חלק בספר תורה, ללא "תופעות לואי".

שאלתי אותו בזהירות למה בעצם אסור לאף אחד לדעת מזה. הוא ענה שהוא שומר מצוות ומניח תפילין, בזמן שמשפחתו חילונית למהדרין. זה חדש אצלו, ואין מצב שידעו מזה, כי אחרת יהיה פיצוץ גדול.

הבנתי אותו היטב, וסיכמנו שיבוא בעצמו להידברות לתרום.

הוא קיים את הבטחתו והגיע. הופתעתי מהופעתו, שלא הסגירה שום סימן ליהדות ושום סימן למישהו שחשובה לו זכות של ספר תורה. הופעתו לא העידה על קשר כלשהו ליהדות. מכנסיו הקרועים ושערו הארוך היוו ניגוד לפני המלאך המאירות שלו ולחיוכו הביישני. עדיין היה לי קשה לקשר בין התורם אציל הנפש שהאזנתי לו דרך השפופרת, לבין הבחור שנראה זמר רוק.

הוא שאל אם נשאר לו עמוד שלם בספר התורה, והוסיף שהוא הגיע כדי לרכוש הכל במזומן.

"ודאי", עניתי לו, "תוכל בהזדמנות זו להקדיש את חלקך בספר לכל ישועה – זיווג, הצלחה ורפואה".

"אבל אני לא רוצה בשום אופן שתשלחי קבלה, לכן אני לא נותן כתובת. אתן לך נייד שלא ידוע לאחרים".

"ברור שנעשה כפי בקשתך".

"אני מפורסם במקצועי, לכן אני לא יכול להרשות לעצמי שידעו עלי".

"אתה מפורסם?".

"אני מנגן בתזמורת ומופיע בערוצים שונים. אפילו בהידברות הופעתי כנגן".

"מה אתה אומר?", עניתי, וחשבתי שהפעם הגזים. לא יתכן שהוא מופיע בהידברות.

"הנה אני", הוא הרים את ראשו לעבר הפלזמה שהייתה תלויה על הקיר. הפניתי את ראשי לעבר המסך התלוי, שלא זוכה כמעט למבט עינינו מעומס השיחות. והנה, פניו מביטות אלי מהמרקע, כשהוא מנגן במלוא המרץ. הרצתי את עיני הלוך ושוב להבין איך זה קרה שהוא כאן ושם, ואיך צירוף מקרים כזה קורה ברגע הנכון.

"לא יאמן איזה צירוף מקרים", נפעמתי.

"את רואה, אני מקבל מסרים כל הזמן. גם כעת זה מסר, שרואים אותנו בכל מקום ואנו מצולמים 24 שעות למעלה".

"רק למשפחה עדיין אסור לדעת?".

"עדיין לא הגיע הזמן".

"נקווה שהחיבור שלך לרוחניות ישפיע עליהם במהרה".

"אני באמת רוצה להקדיש את החלק שלי לחזרה בתשובה של משפחתי", הוא סיים והוסיף שוב שאסור לאף אחד לדעת.

לאחר שהלך חשבתי על רצונו העז, על התלהבותו הרבה, על אמונתו ועל דרכו הלא פשוטה להיות שותף בתורת ה', והבנתי שהופעה כזו מושלמת על המסך השמימי מעוררת מחשבה על עד כמה "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו".