את מרשה לי לפגוע בך בשביל להציל את היחסים שלנו?

דודו ויוספה ישבו על ספת הקליניקה די ברוגע.

"האמת שבאנו אליך בשביל דבר ממש קטן", הם אמרו. "יש לנו חילוקי דעות שאנחנו רוצים לפתור בנוגע לילדים"...

ואכן בחצי השעה הראשונה הנושא המרכזי היה הילדים.

הטוויסט בעלילה הגיע כאשר דודו אמר משפט בלתי צפוי לחלוטין: "אנחנו נשואים כבר אחת עשרה שנים, ומעולם לא ראית אותי. תמיד מה שאת רוצה קורה. אני מרגיש שקשה לי לאהוב אותך ככה. את חיה לעצמך בלי לראות את הצד השני בכלל...".

יוספה היתה המומה. היא מעולם לא שמעה מדודו אלפית מהביקורת הזו. והנימה היתה כועסת כל כך! היא לא האמינה למשמע אזניה.

הדבר היחיד שנכח בחדר בדקות הבאות היה בכי חנוק של יוספה שאט אט הלך וגבר ככל שדודו התעלם ואפילו לא הציע לה טישו. הוא ישב מכונס בעצמו, וחיכה שהיא תסיים לבכות.

"אין לך מושג כמה פגעת בי עכשיו", אמרה יוספה לאחר שהצליחה מעט לאסוף את עצמה או את שברי עצמה. "אתה אף פעם לא רמזת לי שאני לא רואה אותך. איך אני אמורה לנחש? אתה צריך לחכות עד שנהיה כאן בייעוץ כדי 'להוריד עלי 'שפכטל' בצורה נוראית כזו? ולמה אתה כזה אדיש פתאום? מה קורה כאן? אני לא מבינה...".

לדודו היה מבט כועס בעיניים. אולי נכון יותר לומר "סובל" או "כואב". "אי אפשר אפילו לרמוז לך שמשהו בך או בהתנהגות שלך קשה לי. את לא מסוגלת לשמוע ביקורת".

"אבל לא ניסית", יוספה היתה על סף התמוטטות.

בשלב זה תחושתי היתה כי אני חייב להתערב.

"יוספה, אני שומע כאן מסר מאוד מרגש שאומר לך דודו. הוא אומר לך בעצם שהוא רוצה לאהוב. שהוא ממש לא רוצה לוותר על התחושות הנעלות שהוא רואה לשניכם בעתיד המשותף שלכם. הוא רק רוצה שתעזרי לו".

עכשיו יוספה כבר כעסה עלי. "אתה לא אמור ליפות את המציאות שהוא פגע בי עכשיו, ודודו הוא אדם חסר מצפון ורגש. אל תכניס לו שקרים לפה".

"את פגועה", אמרתי.

"נכון מאוד. לא מדברים ככה לאישה. אם דודו לא יודע איך לדבר, תלמד אותו אתה. גם לשקר במצח נחושה וגם ככה בבוטות לפגוע בי? דודו, אני לא מבינה מה עובר עליך. מתי פעם ניסית לדבר איתי על התחושות שלך והתעלמתי?".

עכשיו כבר עברו כמה דקות, ודודו ממש היה מבוהל מעצמו. הוא לא תכנן את הכעס הזה, וניסה לפייס: "את צודקת. את האישה הכי מקסימה שיש, ואני מתנצל. כנראה היום בעבודה היה לי עומס מיוחד ואני עצבני בלי קשר. אני מבקש סליחה. בבקשה תתעלמי כאילו לא היה...".

"אני לא רוצה להרוס לכם, ובהחלט יפה מצידך להתנצל, ורואים שאתה ממש מעריך ואוהב את יוספה", אמרתי, "אבל אני רוצה לדבר איתכם על מה שראיתי שקרה כאן עכשיו, ומבקש משניכם לנסות לחוות את נקודת מבטי".

שניהם, מבולבלים כהוגן מהשיחה המוזרה הזו, פשוט הביטו עלי וניסו להקשיב.

"דודו, אתה ממש מגונן עליה".

הוא הנהן בראשו בענווה ואמר: "היא כמו תכשיט עדין. יהלום. אני הגבר שלה, ולא מוכן להיות בסיטואציה שהיא נפגעת ממשהו".

"חבל", אמרנו שנינו יחד. אני ויוספה. דודו לא הבין.

"תגידי, יוספה, מוכרת לך הסיטואציה שאנשים לידך שומרים מחשבות בבטן, ולפתע מתפרצים 'משום מקום'?".

ניכר היה על יוספה כי סף ההתרגשות שלה גבוה במיוחד. "אני נעלבתי כל כך כי זו לא הפעם הראשונה. הנישואין עם דודו הם פרק ב'. בפרק א' הכל היה מבחינתי מעולה. היתה אהבה, היו המון רגעים יפים, ופתאום, בוקר אחד, משום מקום, אני מתעוררת לבד ומגלה על המקרר הזמנה לבית הדין. בדיעבד התברר לי שהיו לו טענות כרימון, אבל הוא היה אדם שלא יודע לדבר, ופשוט כש"עלה לו" - הוא פנה לבית הדין וסיים את הסיפור...".

דודו היה מרותק. הוא מעולם לא שמע את הסיפור של יוספה מהזווית הזו.

"ופתאום דודו", ממשיכה יוספה חנוקה מדמעות. "מה יש בי שאני מוצאת גברים שלא יודעים לדבר? יש לך משהו שמציק? תגיד! אתה רוצה להתגרש בלי לתת לי יכולת לתקן?".

דודו ממש התגונן. "הכל בסדר. איך את מדברת? חס וחלילה גירושין. אני אוהב אותך, אל תדאגי...".

"דודו, מה אתה עושה עכשיו?", שאלתי.

"מסכנה. אתה לא רואה כמה היא לחוצה? היא עדיין תקועה בחרדה שלה מגירושין...".

"החרדה שלה מגירושין יכולה לרדת רק אם היא תדע שיש לצידה בעל כן, שמוכן לדבר על מה שמציק לו, ונותן לה הזדמנות לתקן ולשפר במקום לגונן עליה כל הזמן, ולא חס וחלילה לצער אותה. זה מה שמפחיד אותה. שיום יבוא ותתפוצץ. היא רוצה מאוד לשמוע ביקורת".

"אבל ראית מה קרה עכשיו. קצת 'נכנסתי בה' - וכבר דמעות, כבר אי אפשר לדבר איתה. היא רגישה באמת. ואני לא יכול לעשות לה את זה". דודו היה מתוסכל. אוי לו מיוצרו ואוי לו מיצרו. אם הוא יפתח את שיש לו על לבו, אבוי לו ולה. ואם לא, עוד יותר מפחיד אותה.

"מה את חושבת, יוספה?", שאלתי.

"כנראה אתה צודק, דודו. אני לא תוקפת אותך אם תאמר לי משהו לא נעים. אבל אני נפגעת כל כך שאני נותנת לך תחושה שאתה צריך לשמור עלי ולגונן ואסור לך לדבר איתי על מה שמציק לך. אבל חבל מאוד. אני לא ילדה קטנה, ואני רוצה מאוד לשמוע מה לא טוב, ולתקן. אני רוצה שתרגיש שאני יכולה להיות חזקה מספיק גם בשביל להכיל את הקשיים שלך".

הפעם דודו היה על סף בכי. "אבל את נפגעת כל כך. אני לא יכול".

"אז אולי כשאתה רוצה לומר לי משהו שמציק, נקבע לזה זמן נוח, אולי בערב, אחרי ההשכבה של הילדים, ונקדים אחד לשנייה שאנחנו אוהבים ומעריכים, ונדגיש שמה שאנחנו אומרים הוא לא בשביל לפגוע אלא לשפר".

"ואם בכל זאת תיפגעי?", הוספתי להקשות.

"שלא יתנצל ויחליק הלאה. אני רוצה לשמוע, ואני מוכנה להיפגע בשביל לדעת שאני יכולה לסמוך על דודו ועל הכנות שלו. אז אולי שיעדן קצת. אבל לא כמו שהוא עשה כאן מקודם, שפשוט אמר 'תשכחי מהכל, הייתי עצבני בעבודה'. זה ממש מעליב".

"אבל תזכירי לי את זה", אמר דודו. "את ממש מפחידה כשאת נעלבת".

"אני רואה שאתם מלמדים אחד את השנייה יפה מאוד כיצד לדבר ואיך להתנהל מול כל אחד מכם. זה באמת לא התפקיד שלי", אמרתי בחיוך.

***

לעיתים אין כל הסבר גלוי לעין מדוע אנו חסומים מול האחר ולא מביעים בפתיחות את רגשותינו. לעיתים הדבר תלוי בשדר שמשדר האחר, כפי שמן הסתם יוספה לא בכדי חווה בפעם השנייה בחייה גבר שלא כן איתה בדברים שמציקים לו.

אך על שני הצדדים לדעת כי לגונן ולהסתיר יתר על המידה - ברוב המקרים נגמר באסון. הצד המגונן נדרש לחשוב עם עצמו כיצד יוכל להביא את רגשותיו הלא נעימים אל הצד השני, תוך מזעור נזק, אך לא לוותר לעולם על הצעד החשוב הזה של כנות.

ומאידך, הצד השני, זה שחרד לגורל הכנות של בן הזוג ושומע יותר מדי "הכל טוב, הכל מצוין", יכול לעשות חושבים מה גורם לצד שכנגד להיסגר ולהיאטם, או לגונן עליו יתר על המידה.

היו כנים, פתוחים וקשובים.

האמינו ביכולותיו של האחר, ובעיקר בזוגיות שלכם, שהיא תמיד יכולה להשתפר ולהתעלות על עצמה.

בהצלחה!

פינחס הירש הוא יועץ זוגי M.F.C. pini41133@gmail.com