עם כל הכאב והזיכרונות, החיים ממשיכים הלאה

נעמי (שם בדוי) היא אלמנה צעירה, שלא ידעה כיצד להתמודד עם רגשותיהם הסוערים של ילדיה לאחר פטירת אביהם. היא מצאה עצמה במצב חדש, בלתי מוכר, ומאוד לא פשוט. נעמי פנתה לייעוץ, ולאחר זמן קיבלה מכתב מיוחד במינו, מתלמיד חכם שעוסק בתחום הטיפולי, ששמע את פרטי המקרה שלה.

* * * 

שלום.

את וילדיך עברתם טראומה אדירה, שמערערת את יסודות הקיום והחיים. ממה שכתבת – ברור שכל ילד חש כעת רגשי כעס, דיכאון, אשמה, חוסר רצון לתפקד, ספקות ועוד.

את, כהורה יחיד, מנסה לשמר את המבנה המשפחתי, לתחזק את הערכים המשותפים ולעמוד באתגרי החינוך. עצם החלטתך להמשיך בחיים נורמליים למרות האסון, משדרת לילדים ערך גדול ועקרוני. עם כל הכאב והזכרונות, את כאילו לוקחת רמקול ומצהירה: "החיים ממשיכים הלאה. אני מאמינה בטוב!".

יש מן הילדים שיקבלו זאת בהבנה, ויש שלא. לגבי אלה שלא יבינו, את תצטרכי לקבל שככה הם מרגישים, ולא לקחת את זה אישית. אפשר לומר שזה מועיל לילדים, בכך שזה נותן להם הזדמנות להתפרצויות זעם, שאחרת היו נדחקים לאורך השנים ויוצאים במקום לא טוב.  

הכי חשוב הוא שתתמידי בדרך הישר. את צודקת בדרכך! ועמוק בלב, הילד יודע זאת, ויודע שאמא יש רק אחת. הילדים צריכים אותך עכשיו יותר מאי פעם, וכל עוד את מקרינה להם אהבה, קבלה והבנה, הם יחזרו אליך ויקבלו את סמכותך. זה סוד ההורות והכח המיוחד שנתן לנו האל יתברך.

לקבל את המצב הרגשי של הילד שלך, ולהאמין בכח החיים שבו - הם דברים לא קלים להורה. אבל הם בהחלט אפשריים, כי ה' נתן לנו חוש טבעי לעשות את זה, אם רק נרצה בכך.

אולי זה מפחיד לראות את הילד שלך סובל מרגשות קשים. אבל אם תקשיבי לו ותביני ללבו יהיה לו מרגוע בתוך נפשו. ואל תחשבי שעליך לפתור לילד את כל הבעיה. לא תמיד זה אפשרי. בתור אדם, האהבה, ההקשבה והרצון לעזור הם כל מה שאת יכולה להציע. וכוחם של אלה עצום. האמונה בה' וקבלת המציאות הם תרופה לתופעות שליליות רבות של ילדים במצוקה.

ועם כל זה צריכים לשים גבולות. מוכרחים לפעול נגד התנהגויות רעות או מסוכנות, ברוח של שלוה ואמונה בטוב הפנימי של הילד. ויש להבחין היטב מה קורה כאן: ילדה הצורחת עליך כי היא כועסת, זה לא אומר שהיא חצופה. אבל אם היא מעליבה אותך - זה משהו אחר לגמרי. צריך ללמד את הילדים שאפשר להביע רגשות קשים בלי להתחצף. וכאשר קובעים גבולות, צריכים לתת לילדים הרבה מרחב לביטוי עצמי. להתעקש על עיקרי ההתנהגות הנכונה, ולא על דברים שוליים.

אנשים היו רוצים שמיד אחרי הטראומה החיים יחזרו למסלולם. לשגרה של יום-יום. הציפייה הזאת שגוייה. הנסיון להתנהג כאילו הכל בסדר ואין בעיות מייצרת לחצים אדירים.

אין כאן אפשרות ל"עסקים כרגיל". העולם כעת הפוך על הפוך. זה יכול לקחת שנים עד שכולם ירגישו שוב שטוב להם בחיים.

ובכל זאת – אין סיבה עקרונית לדאגה.

כי אם את מקרינה אהבה בתוך המשפחה, החיים הבריאים שאת יצרת בבית יחזירו את העניינים למצב איתן, לפי הקצב הטבעי שלהם. יום אחד יגידו הילדים: "הייתה סערה! היה נורא מפחיד! אבל ב"ה עם הזמן הכל נרגע, בזכות אמא שלנו, הרחמנית והחכמה, שעמדה איתן בעין הסערה".

אולי הילדים לא יזכרו בדיוק מה למדו בשיעורי המתמטיקה בביה"ס שנתיים אחר הפטירה של אבא. אבל הם כן יזכרו: "אמא שלנו אהבה אותנו, בכל המצבים שלנו, גם כשבכינו, צעקנו, התרגזנו, התחצפנו, התייאשנו. היא קבלה אותנו ואת רגשותינו הסוערים בהבנה ובאהבה, גם כאשר מתוך בלבול וכאב - פגענו בה קשות... אמא שלנו היתה סלע של אהבה עבורנו, בים גועש. היא האמינה בטוב ליבנו, גם כאשר לא האמנו אנו בעצמנו! עד שגילינו מחדש את התקווה ואת טעם החיים...".