סיון רהב מאיר: זה שיש לנו כל כך הרבה לנקות, זה כי יש לנו כל כך הרבה

שלושה שבועות לפסח. ד"ר מירי כהנא ממכללת "אפרתה" מציעה נקודת מבט קצת אחרת על תקופת הניקיונות:"רציתי לשתף במחשבה שאני חוזרת ומזכירה לעצמי: כל הניקיונות האלו באו עלינו רק בגלל שאנחנו עשירים גדולים. לא אני אישית, כולנו. אנחנו גרים, כל משפחה, בבית משלה. יש חדר נפרד להורים, מטבח, מקלחת ושירותים. הבתים שלנו מלאים רהיטים, בגדים, כלים ואוכל. הילדים שלנו שבעים, עד שהם שוכחים חבילות שלמות של חטיפים במגירה ומשאירים בתיק כריכים שאפילו לא טעמו מהם. כמה אנחנו רחוקים מהדיונים ההלכתיים של פעם על תנור ציבורי לכמה משפחות, על שמלתו היחידה של העני שצריך להחזיר לו מדי בוקר אם נלקחה, או על כיבוס הבגד היחיד שיש לאדם לקראת שבת.

"למרות הקשיים והאתגרים בדורנו, אני בטוחה שלכל אחד מאיתנו יש לפחות סבא רבא אחד שהיה יוצא מגדרו מרוב שמחה והפתעה אם היה רואה את הרווחה העצומה שהנינים שלו חיים בה. לכן מדי פעם אני מזכירה לעצמי לעצור את המחשבות על כמה עוד יש לנו לנקות ועל כמה עוד יש לנו לבשל, ולחשוב פשוט על כמה יש לנו".

קבוצה מעוררת מחשבה

לפני כחודש הוכנסתי לקבוצת הווטסאפ של האחיות גרינברג, כדי לעבוד איתן על כתבה. זו קבוצה של שבע אחיות, שליחות חב"ד, שחיות בחמש מדינות שונות: ישראל, ארה"ב, צרפת, גרמניה ואוקראינה. הכתבה שודרה אתמול, אבל קצת קשה לי להתנתק מקבוצת הווטסאפ הזו עכשיו.

במקביל לבחירות, קיבלתי שם עדכונים שוטפים על אירועים אחרים לגמרי: הסופה שמשתוללת בטקסס ומאלצת את שליחת חב"ד שם להכין אוכל לרעבים ולחלץ לכודים. מצב הקורונה החמור בצרפת שבגללו צריך לערוך קריאת מגילת אסתר בבתים, בקבוצות קטנות. האנטישמיות באוקראינה והניסיון לעזור שם לניצולי שואה עריריים. וגם ההתמודדות של השליחה בגרמניה שהתאלמנה השנה וממשיכה להפעיל לבד בית חב"ד ולנהל קהילה שלמה. ביקשתי מהן לצלם ולתעד תוך כדי פעילות, אבל לא תמיד הן הספיקו. הן עסוקות בעשייה.

במפגש זום של כולן, שאלתי אותן מה העצה שלהן לנשים רגילות שעייפות בתום שנת הקורונה. "שייצאו לשליחות, ולא יהיו עייפות", ענתה סטרני מגרמניה בחיוך, אבל נדמה לי שהיא אמרה זאת ברצינות: כשעושים למען האחר, כשחיים בתודעה של שליחות – זה נותן כוח להתמודד עם הקשיים. זה מה שגיליתי בכל פעם שקבוצת הווטסאפ הזו טרטרה, בין שאר הקבוצות, אבל לא על סקרי מנדטים ועל מי לא יקים ממשלה עם מי, אלא בעדכוני חסד ויהדות: בשביל לחיות בתודעת שליחות לא צריך להקים בית חב"ד באלסקה. אפשר לחיות בתודעת שליחות בביתנו, בין המטבח לסלון, ביחס לשכן או לילדים שלנו.

על גיל ההתבגרות

ד"ר חנה קטן פגשה אתמול מאות ילדות ונערות, בסדנת "נפגשות". היא רופאת נשים ותיקה, אימא ל-13 ילדים, רעייתו של הרב יואל קטן. הנה כמה מהכלים שבהם ציידה את הבנות, והם רלוונטיים גם לבנים:

• "בגיל ההתבגרות, רבות מרגישות נמוכות מדי או גבוהות מדי, רזות מדי או שמנות מדי. האמת היא שאין טעם בהשוואות האלה, כל אחת והיופי המיוחד שלה. את לא צריכה להיראות כמו אף אחת אחרת, אלא כמוך. היום יום האישה הבינלאומי, תסתכלו על הנשים הראשונות, אימהות האומה. מסופר שהיה להן יופי פנימי, הן פשוט הקרינו מתוכן אמת – ואי אפשר היה שלא לאהוב את זה. אם נאהב את עצמנו, אם יהיו לנו ביטחון עצמי ושמחה, זה יקרין החוצה. לפעמים מגיעה אלי לקליניקה נערה ומתלוננת על פצעי בגרות, ואני בקושי רואה פצעון אחד על האף שלה. לפעמים מגיעה נערה עם הרבה פצעי בגרות, ואני מופתעת לשמוע שהיא בכלל באה לדבר על משהו אחר, כי זה לא כל כך מפריע לה, כי היא שמחה ומרגישה טוב עם עצמה".
• "העצה שלי למתבגרים היא חמשת הת' – תנומה (לפחות 8-10 שעות ביום, זה חשוב לישון), תנועה (להיות בפעילות, לזוז), תזונה (בריאה ומאוזנת), תודעה (אמונה, אופטימיות, תוכן, ערכים) ותפילה".
• "בגיל ההתבגרות מרגישים הרבה פעמים עצבות, מרדנות, חוסר ביטחון. הכול משתנה. אבל כל העולם עבר סוג של גיל התבגרות השנה. זה נורמלי, וכל אחת צריכה לדעת שעכשיו כל העולם מרגיש כמוה. זה מנחם, צרת רבים היא חצי נחמה. אנחנו יחד בסיפור הזה. חז"ל אומרים: 'ענווים, הגיע זמן גאולתכם'. הגאולה תגיע כשנהיה ענווים. נדמה לי שקיבלנו השנה שיעור גדול בענווה. הלוואי שהוא יקרב את הגאולה".

שנה לנפטר הקורונה הראשונה

"שלום סיון, שמי יעל שטיינר. היום מלאה שנה לפטירתו של חמי, אריה אבן, שהיה נפטר הקורונה הראשון בישראל. לפני שנה לא רצינו לדבר עם התקשורת, אבל עכשיו כן. אריה היה חילוני, ואנחנו חסידים. בעלי ישי, בנו הקטן, חזר בתשובה. אחרי שנה של כל כך הרבה שסעים, אני חושבת שיש טעם לספר עליו קצת: אריה היה ניצול שואה, עלה מהונגריה, התיישב בקיבוץ ושירת בחיל האוויר. על היהדות לא ידע הרבה. הוא זכר רק שסבתו קראה ללחם 'המוציא' וידע לדקלם אל"ף בי"ת בהברה חסידית. לכאורה היה אמור להיווצר פער גדול בינו לבינינו, אבל לא. להיפך. הוא היה אבא וסבא אהוב מאוד. בעלי היה מאוד קשור אליו והיה מבקר אותו כמה פעמים בכל שבוע. לאט לאט הוא התרכך גם ביחס לשינוי בחיים שלנו. למשל, הוא התחיל לענות 'אמן' על הברכות שלנו ושל הנכדים שלו, וזה ריגש אותנו מאוד.

בביקור האחרון שלנו אצלו בבית האבות, עם כל הנכדים, לא ידענו כמובן שזה יהיה המפגש האחרון. הוא קנה לנו פיצות כשרות למהדרין, כפי שהקפיד תמיד. תמיד בחיוך, בדאגה, באהבה. הוא נפטר בשבת, לבד. לא היינו לידו, בגלל הקורונה.

אחד הדברים החמודים שאני זוכרת הוא מהחורף האחרון לחייו. שוב, לא ידענו שבקרוב ניפרד. בעלי ואני הלכנו ברחוב, בגשם שוטף. פתאום בעלי נזכר בבדיחה שמישהו סיפר לו, והיה חייב בשיא הגשם להתקשר לאבא שלו ולספר לו את הבדיחה. אני זוכרת שאמרתי לו שהטלפון יירטב, אבל הוא פשוט לא הצליח להתאפק. הסתכלתי על זה מהצד בהתרגשות.

יהיו הדברים לעילוי נשמת אריה בן פרנץ אפרים, נפטר הקורונה הראשון, ולזכר כל שאר נפטרי הקורונה השנה, בתקווה שנפטר הקורונה האחרון יהיה באמת האחרון".

ומה אחרי הקורונה?

הנה נקודה למחשבה לימים אלה, שכתבה ד"ר רקפת בן ישי: "העיקר הבריאות. אנחנו כל כך רגילים לביטוי הזה, במיוחד בתקופה האחרונה, אבל האם חשבנו לרגע אם ומה אחרי הקורונה? האם באמת העיקר בחיים הוא הבריאות? כמעט 40 פסוקים מקדישה התורה לתיאור כל בריאת העולם, אבל מעשה המשכן שמתואר בפרשות שלנו, תופס כ-400 פסוקים. כלומר, התורה מקדישה הרבה יותר תשומת לב לקרשים, בדים וכלים מעשי ידי אדם מאשר לכל פלאי הטבע והבריאה.

יש כאן מסר עמוק: בריאת העולם היא רק הבסיס, העיקר הוא מה אנחנו עושים בעולם. בריאות האדם היא רק הבסיס. העיקר הוא מה אנחנו עושים עם הבריאות הזו. לא באנו לעולם הזה רק כדי לשרוד, אלא כדי לבנות ולהיבנות, לעשות טוב וליצוק תוכן ומשמעות אל תוך חיינו. הבריאות הגופנית היא תנאי חשוב, ובשנה האחרונה כולנו נזכרנו כמה היא חיונית, אבל היא לא המטרה הסופית.

חז"ל קובעים שהשכינה נמצאת ליד ראשו של אדם חולה. כלומר, לאדם חולה יש תודעה אחרת, הוא עסוק בחשבון נפש, בהתבוננות מחודשת על המשמעות של חייו. בשנה האחרונה, כל העולם היה בבחינת 'חולה'. אין אדם שלא שאל שאלות מהותיות יותר, שלא יצא מהשגרה של בית-לימודים-עבודה ונאלץ לחשוב על התכלית והמהות. עכשיו, כשנראה שאנחנו יוצאים מזה, כשאנחנו מתחילים להבריא, צריך לשאול את עצמנו מה למדנו, מה נשנה בחיינו, מה נעשה עם הבריאות".