סליחה שאני מטריח, אבל אני מבקש שהרב ייכנס, וילכלך את הכניסה הראשית

אומרים שגברים אינם יכולים לעשות שני דברים בו זמנית. אז אומרים...

תשאלו כל אישה והיא תגיד לכם, שגברים יודעים לעשות גם שלושה דברים יחד: לשטוף פנים, ובו זמנית גם להרטיב את הרצפה וללכלך את המראה...

בפרשיות ויקהל-פקודי אנו קוראים על הכיור שממנו רחצו והתקדשו הכהנים, ובו ארצה שנתבונן.

לא, לא נעסוק בסוגיה הגברית אם הכהנים הרטיבו את הרצפה כשרחצו בכיור, אלא נברר דבר מה לגבי קדושתו ונסיק מסר לחיינו האישיים.

* * *

התורה מספרת, שמשה רבנו עשה "אֵת הַכִּיּוֹר נְחשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת" (שמות ל"ח, ח').

מסביר רש"י (שם): "בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע (לגרותו בהתייפות על ידן); אמר לו הקב"ה: קבל, כי אלו חביבים עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים" (עיי"ש).

עוד אמרו חז"ל (תנחומא, פר' פקודי סי' ט): "כשראה משה אותן המראות, זעף בהן (בנשים, על תרומתן) ... אמר לו הקב"ה למשה: משה, על אלו אתה מבזה? המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים, טול מהן ועשה מהן כיור נחושת וכנו לכהנים, שממנו יהיו מתקדשים הכהנים".

כלומר, הכיור, שממימיו התקדשו הכהנים ברחיצת ידיהם ורגליהם, נעשה ממראות הנשים, ואולי זאת הפעם הראשונה שלב הנשים התרונן בשעה שהגברים הרטיבו להן את המראות ממי הכיור...

מסתבר, שהכל עניין של הסתכלות. אך לא זה הנושא.

בעיוננו נברר: א) מדוע דווקא הכיור נעשה מהמראות?

ב) מדוע מאס משה בתרומת המראות? אדרבה, בזמנם היה הראי מוצר יקר ערך, שהרי טרם נפתח מקס-סטוק... ובכל זאת תרמוהו הנשים למשכן?

מה גם, שהרי "אין אישה אלא ליופי" (תענית לא), ובכל זאת התעלו הנשים מעל טבען ונדבו למשכן דבר שהוא כה חיוני לתיקון יופיין ומראיתן.

ובנוגע לכיור עצמו, גם כן עלינו לברר משהו.

כותב ה"ספורנו" (שמות ל', י"ח): "כי לא הייתה הכוונה בו (בכיור) להשכין שכינה במקדש, אבל הייתה הכוונה להכין את הכהנים לעבודתם".

כלומר, הכיור הוכן רק להכשיר את הכהנים לעבודתם, ולא להשרות שכינה כשאר כלי המקדש.

וצריך להבין, איך כיור שלא נועד להשרות שכינה, ישרה קדושה על הכהנים הרוחצים במימיו?

* * *

רבי אלחנן וסרמן הי"ד עמד בראשה של ישיבת "אוהל תורה" בברנוביץ', ולא אחת נאלץ במסירות נפש להתרים גבירים למען קיום הישיבה הקדושה.

באחת הפעמים, הגיע הרב לביתו של הגביר הנודע ר' שרגא פייבל פרנק כדי להתרימו.

אותו יום היה גשום וסוער. מעילו של רבי אלחנן היה ספוג במים מהגשם הזועף, ומגפיו היטנפו מהבוץ הרב שמילא את כל השבילים.

הדלת הראשית בבית הגביר הובילה לטרקלין מפואר שרצפתו רופדה בשטיח יקר ומיוחד. כדי לא להזיק לשטיח ביקש הרב להיכנס מהדלת האחורית שהובילה אל המטבח, שאת רצפתו ניתן היה לנקות בקלות.

לשמע הדפיקות בדלת האחורית, פתח הגביר את הדלת ונחרד לגלות את רבי אלחנן עומד על המפתן.

"מחילה שאני מטריח", התנצל הגביר, "אך אני מבקש שהרב יכנס דווקא דרך הכניסה הראשית".

הרב הביט במבוכה על מגפיו הבוציות, והגביר הנהן. "כן, כן", אמר, "עם המגפיים, ולמרות הלכלוך!".

רבי אלחנן סב על עקביו, והגביר פתח בפניו את דלת הכניסה והכניסו בכבוד גדול אל הסלון.

הבוץ הכתים את השטיח המפואר, והמים נטפו בשפע ממעילו הרטוב אל הספה שהושב עליה. הרב ישב שם ממש נבוך. כמה לכלוך... איזה נזק...

"רבי", פתח הגביר, "תסלח לי על שהטרחתיך לסוב על עקביך, אך חינוך בנותי עמד בסכנה.

"כל ימי חינכתי את בנותי שתשאפנה להינשא לתלמידי חכמים הממיתים עצמם באוהלה של תורה - אף במחיר של חיי דחקות!

"לו היה הרב נכנס דרך המטבח, היו בנותי עלולות להסיק בטעות, כי כבוד התורה אינו עולה בערכו של שטיח יקר, שכדאי להטריח את הרב ללכת אל הכניסה האחורית ולהתעלם מכך שגם אין זה לפי כבודו, ובלבד שלא ללכלכו. 

"לפיכך ביקשתיך שתכנס דרך הכניסה הראשית", הסביר הגביר, "כדי שתכתים את השטיח ותרטיב את הספות, ובלבד שאזכה לכבד כראוי את התורה ולומדיה, שזהו העושר והאושר האמיתי!".

זכה ר' שרגא פייבל פרנק ושתי בנותיו נישאו לשני גאוני עולם: רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, ורבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל.

* * *

בניית המשכן נועדה לכפר על חטא העגל, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה נ"א, ח'): "אמר הקב"ה: יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל".

מוסיף המלבי"ם (ארץ חמדה, שמות ל"ח, כ"ב), שבניית המשכן בעצם נועדה לתקן גם את חטא אדם הראשון, שהרי במתן תורה הסתלקה מישראל זוהמת הנחש שהוטלה בעקבות חטא עץ הדעת, וחטא העגל הוא זה שהשיבה כבראשונה.

נמצאנו למדים, שבניית המשכן בעצם נועדה לתקן את העולם ולהחזירו לבראשית, לטהרתו.

כעת נבין את כעסו של משה נוכח תרומת המראות.

תנו דעתכם, הלוא תפקיד המראות נועד לסייע בתיקון היופי, ובדיוק על כך זעף משה - איך בשעה שהוא עוסק בטיהור העולם מקלקולי החטאים, מעזות הנשים להביא לנדבת המשכן דבר שמגרה את היצר הרע...

וכאן גילה ה' למשה סוד חשוב: היופי לכשעצמו איננו פסול, אלא הכל תלוי באופן השימוש בו.

הרי אמרו, שאישה נאה "מרחיבה דעתו של אדם" (ברכות נז), וכן אחת המעלות לה נדרש הכהן הגדול, שיהיה גדול מחבריו בנוי (יומא לח). הווי אומר, שהאופן השלילי בו משתמשים ביופי יהפכו פסול, אולם כאשר השימוש בו נעשה באופן חיובי וכראוי - יהפוך הוא אף לערך מקודש!

והנה, הנשים הצדקניות הרי השתמשו ביופיין בתבונה - באמצעות המראות! - כדי להעמיד צבאות רבות של יהודים במצרים, ובכך בעצם קידשוהו.

לפיכך הורה ה' שהכיור ייעשה מהמראות, שנפנים את סודן: כשם שהכיור לא נועד להשרות שכינה, ובכל זאת קידש את הכהנים שרחצו במימיו כצו ה' - כך נוכל לקדש אף את מעשינו החומריים ביותר, אלה שלא משרים שכינה, לו רק נשכיל לעשותם כרצון ה' - להוריד את הגשם ולהשיב את הרוח.

ותנו לבכם לכוחה של התעלות רוחנית, שבשעה שלב הנשים נשאן להתנדב לתרומת המשכן, "אותן הנשים מאסו ענייני תכשיטיהן, והקדישו מראותיהן להורות שאינן צריכות עוד להן" (ספורנו, שמות ל"ח, ח').

כי ככה זה, כשהנשמה שבעה - גם הגוף שבע, אבל כשהנשמה רעבה - לעולם לא תהיה שביעה לגוף מהנאות חומריות ומהבלים גשמיים.

וזו עוד גאולה לזה זכינו בזכות נשים צדקניות.

גאולת הרוח.