גם כשאי אפשר להתקהל במקום, אפשר להתקהל בזמן

פרשות ויקהל ופקודי, מתארות ברובן את שלבי העשייה, הבנייה וההקמה בפועל של המשכן וכליו.

לפני שמשה מצווה את בני ישראל על עשיית המשכן, הוא מצווה אותם על השבת, ויש משהו מיוחד ושונה באופן הציווי: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה השם לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן להשם, כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות ל"ה, א'-ג'). מיד עם סיום מצוות השבת, משה מעביר את ההוראות המפורטות על עשיית המשכן.

המיוחד שבציווי זה, היא המילה הראשונה של הפרשה: "ויקהל". הציווי על השבת נאמר באוזני העם כולו, ובני ישראל התקהלו כדי לשמוע אותו ישירות ממשה. עובדה זו, בתוספת העובדה שמצוות השבת נאמרה בסמוך ממש לציווי על המשכן, טומנות בחובן רעיון גדול ואקטואלי לכל יהודי, בפרט לימים בהם הוא מרגיש "בודד" ואולי קצת מנותק.

עד עכשיו, מצוות השבת הוזכרה כבר שלוש פעמים. הפעם הראשונה הייתה כאשר הקדוש ברוך הוא הוריד לבני ישראל מן משמים, שם הוא הורה להם לא לאסוף את המן בשבת, וביום שישי הם קיבלו מנה כפולה –"רְאוּ כִּי השם נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת, עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם. שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות ט"ז, כ"ט). פעם שניה שבני ישראל שמעו את מצוות השבת הייתה בדיבר הרביעי שבעשרת הדברות. הפעם השלישית מופיעה בפרשת כי תשא (שמות לא, י"ג-י"ז). בני ישראל כבר יודעים על השבת, אז נכון שכל ציווי מלמד משהו חדש, אולם מדוע משה מקהיל את כולם דווקא עכשיו – בסמוך לציווי על המשכן, ומצווה אותם שוב על שמירת השבת?

רש"י מביא את התשובה הידועה – "הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה את השבת". כלומר, ההוראה על שמירת השבת היא חשובה מאוד בנקודת הזמן הזו, כדי להורות לבני ישראל ששמירת השבת אינה נדחית מפני בניית המשכן, וכל פעילויות היצירה שנדרשו לבניית המשכן ותחזוקתו נאסרו בשבת.

לקשר בין המשכן לשבת יש עומק נוסף.

אחה ההנהגות של הקדוש ברוך הוא היא, שהוא מקדים רפואה למכה - "אין הקדוש ברוך הוא מכה את ישראל, אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה" (מגילה יג ע"ב).

הציווי על השבת כהקדמה לציווי על המשכן הוא מאותה סיבה של הקדמת רפואה למכה. נבאר. הקדוש ברוך מצווה את עם ישראל על בניית המקדש, "מקדש בַּמָּקוֹם" - מקום פיזי ששורה בו השכינה בחוש. לימים, המשכן הגיע אל מקומו האמתי, בירושלים. למקום קדוש זה עלה עם ישראל שלוש פעמים בשנה – "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי השם אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת" (דברים ט"ז, ט"ז).

פעם בשבע שנים, בחג הסוכות של מוצאי שנת השמיטה, עם ישראל כולו, כולל הנשים והילדים, התכנס והתקהל סביב בית המקדש כדי לשמוע את ספר דברים.

המשכן – מלבד השפעתו הרוחנית העצומה – היה גם מקום שכינס והקהיל סביבו את עם ישראל, איחד אותו לקדוש ברוך הוא וכמובן גם איחד אותו כעם, בינם לבין עצמם.

לפני שבני ישראל התחילו לבנות את המשכן, אלוקים העביר לעם מסר חשוב באמצעות מצוות השבת. אלוקים יודע שיגיע יום והעם יגלה ויפוזר לכל קצוות תבל, מבלי יכולת להיקהל ולהתכנס סביב בית המקדש, בירושלים. יבוא יום ובית המקדש ייחרב, ירושלים תיחרב, והארץ תהיה שממה. אומר אלוקים, דעו לכם בני, לפני שאתם בונים בחלל העולם את המקדש "הפיזי", דעו לכם שאני נותן לכם מקדש נוסף - לא מקדש במקום, אלא מקדש בזמן, שנקרא שבת ("שכמו המקדש במקום, כן השבת בזמן". "פרי צדיק", מסעי. עיין "שפת אמת" בפרשתנו, שנת תרנ"א).

אומר לנו אלוקים - במקדש הזמן, תוכלו תמיד להיקהל, כל יהודי ויהודי בכל מקום בעולם בו הוא יהיה. אמנם לא תהיו פיזית במקום אחד, אולם מבחינה רוחנית אתם תהיו יחד באותו הזמן. הזמן מקדש, מאחד ומקהיל אתכם.

חורבן בית המקדש הוא מכה נוראה, אולם אלוקים מקדים לה רפואה והוא נותן להם את השבת, שמהווה תרופה שמרפאת את העם משבר החורבן, לפחות תרופה קטנה.  

מקדש המקום הפיזי חרב, אולם את מקדש הזמן אי אפשר להחריב. גם בגלות, עם ישראל אומר את אותן תפילות שלוש פעמים ביום והם מכוונים לירושלים, מקדש המקום, והם גם מתאחדים ביום השבת. אלוקים מקדים ומזכיר שוב לבני ישראל את "מקדש הזמן", כי הוא יהיה נצחי בלי אפשרות להחריב אותו, ולכן מצווה זו נאמר בהקהל. ההתקהלות הזו סביב יום השבת, היא משמעותית לא פחות מאשר ההתקהלות הפיזית.