שחקנית הפלייבק: "פתאום אמא הופיעה עם מטפחת, הייתי בהלם"

"חשבת פעם מה עובר על נערה צעירה שמשפחתה חוזרת בתשובה?" מאתגרת אותי שגית בן דוד בשאלה בלתי צפויה. שגית, בת 44, אמא לעשרה ילדים, מתגוררת בביתר עילית, וניכר כי הנושא  מעסיק אותה מאוד.

"זה לא סתם שליוויתי הרבה מאוד נערות במצבים כאלו, וגם הרציתי לפניהן, זהו פשוט הסיפור שאותו אני חוויתי, רק שאני עברתי אותו לפני 22 שנה, ואילו הנערות שאני פוגשת כיום מתמודדות בסיטואציות מורכבות עוד יותר, כאשר ההורים או אחד ההורים שלהן חוזרים בתשובה, האחים הקטנים בבית מצטרפים באופן טבעי להורים, ואילו הן מוצאות את עצמן במקום לא ברור – הן לא מספיק גדולות כדי לנהוג כרצונן, ולא מספיק קטנות כדי לעשות מה שאבא ואמא אומרים. זהו מקום עם הרבה תהיות וחיבוטי נפש, שמצטרפים לנפש הסוערת כל כך בגיל הנעורים".

על גבול בני ברק

סיפורה של שגית מתחיל על גבול רמת גן-בני ברק. "כילדה התגוררנו בקצה רמת גן, היינו צריכים רק לעבור את הכביש כדי להיכנס לרחוב בירנבוים ולחוות את הציבור החרדי מקרוב ממש. הוריי, מטעמי נוחות, שלחו אותי ואת אחי לגן חרדי, שהיה ממש ברחוב הסמוך. כך יצא שכבר בגיל שלוש הייתי משתתפת בקבלת שבת, מתפללת עם החברות ומגלה עניין רב בנושאים הקשורים ליהדות, למרות שמשפחתנו הייתה פושרת מאוד מבחינה דתית".

יש לה זיכרון בלתי נשכח מאותם ימים: "אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה עוזרת לאמא לנקות את הבית ולערוך את השולחן לשבת. ואז, אחרי שאמא הדליקה נרות, שמעתי רעש מחדר ההורים. התגנבתי עם אחי בשקט וראינו את מכשיר הטלוויזיה פועל עם שעון שבת, ואבא ואמא מתווכחים אם מותר לכבות או אסור. אני חושבת שזו הדוגמה שממחישה יותר מכל את סגנון הבית בו חיינו, אם כי אני חייבת לציין שזה היה מקרה נדיר.

"בהמשך", מוסיפה שגית, "שלחו אותי הוריי ללמוד במוסדות ממ"ד, ושוב נתקלתי בשאלות שהציקו לי וגם הפניתי אותן לאמא: 'למה הגננת הולכת עם כיסוי ראש ואת לא? למה למורה יש חצאית ולך יש מכנסיים?"

זה הפריע לך?

"בהחלט כן. כל הזמן עשיתי השוואות ובדקתי למה המורות והגננות שלי נראות אחרת מאמא. הוריי תמיד צחקו על כך שאני 'הצדיקה של המשפחה'".

כשהייתה שגית בכיתה ז' התחולל המהפך. "דודה שלי הלכה לסמינריון של קירוב וחזרה משם עם כיסוי ראש. מאותו רגע היא הפעילה על ההורים שלי מכבש של לחצים וניסתה לגרום להם להצטרף גם כן לכזה סמינריון. בסופו של דבר זה הצליח לה. ההורים שלי יצאו לסמינריון וצירפו גם אותי. זה היה בדיוק בשלב בו הייתי בעיצומו של גיל ההתבגרות והרגשתי שאני זו שמנהלת את העולם. אני זוכרת את הימים בהם היינו בסמינריון, אמא נכנסה להרצאות ואני התעקשתי שאני לא רוצה לשמעו את הרבנים, ואז באחד הימים  הופיעה אמא בחדר האוכל עם מטפחת! אחי הגדול ואני פרצנו בצחוק וטענו שהיא 'נראית יותר גרוע מסבתא'. באותו רגע התחיל המשבר. אחרי שנים בהן נחשבתי ל'צדיקה', התחלתי להתרחק ולעשות כל דבר ב'דווקא'. לא התאים לי שאמא מתחזקת, ולכן לקחתי בדיוק את הקצה השני. כבר הייתי קשורה לכל הבגדים היפים והלא צנועים, ולא רציתי להיפרד מהם. בכלל, לא הבנתי מה עובר על ההורים שלי, למה כל כך הרבה דברים שבעבר היו מותרים, הופכים בבת אחת לאסורים. אלו היו ימים מבלבלים מאוד, ואני חושבת שזו תחושה שרווחת אצל נערות רבות שמשפחתן חוזרת בתשובה".

שגית עוצרת ומדגישה שהיא בכוונה מדברת על נערות ולא על נערים, כי בעוד שאצל בנים אין כמעט את הנושא החיצוני, אצל בנות זה מתבטא בלבוש. "אם המשפחה שלך חוזרת בתשובה, ואת נשארת עם מכנסיים – את בעצם מצהירה שאת נוהגת אחרת, וזה מקטלג אותך".

"נמאס להיות בין העולמות"

במשך כל שנות התיכון זוכרת את עצמה שגית מתנודדת בין הציות להלכה והקשר עם אמא שהפכה לחרדית, לבין הרצון לנהוג כרצונה. "והיה גם דבר נוסף שהעסיק אותי באותן שנים – הרצון להפוך לשחקנית. לצערי לא היו מקומות דתיים או חרדיים בהם היה ניתן להתמחות בכך, ומכיוון שאמא לא הרשתה לי ללמוד במקומות חילוניים, הייתי טעונה בנושא. לבסוף נרשמתי ללימודים באחד מבתי הספר הידועים, שלא מצאו חן בעיני אמא".

כשהייתה שגית בת 17 היא יצאה לשירות קדם צבאי באחד הקיבוצים הרחוקים ביותר מן היהדות. "לאמא היה קשה להשלים עם המציאות שהבת שלה נמצאת בכזה מקום, אבל אני לא וויתרתי. זה היה סוג של מרד. אחרי שנים אמא סיפרה לי שהיא לא גמרה להתפלל עליי, ובאחד הימים היא גם הלכה לאחד הרבנים הגדולים שהבטיח לה: 'אל תדאגי, היא עוד תחזור ותחזיר אחרים'. אמא הייתה כל כך נרגשת, מזל שאבא היה איתה ותמך בה".

על השירות בקיבוץ מספרת שגית: "כמעט ולא היו שם אנשים מאמינים, אפילו ביום כיפור היו רבים שלא צמו. אלא שדווקא שם הרגשתי את ניצני היהדות שנובטים בי. פתאום הבטתי סביבי והתחילו להציק לי השאלות: 'איך ייתכן שהם לא מאמינים? איך זה שהם מחללים שבת בפרהסיה ואוכלים חמץ בפסח?' הייתי בוכה בימים ובלילות, מרגישה שאני לא מתחברת למקום. את שעותיי הפנויות ניצלתי בעיקר לקריאת ספרי פסיכולוגיה. באחד הספרים קראתי על אדם שהבין שיש לו רק חצי שנה לחיות, והוא הגיע למסקנה שאת החצי שנה הזו הוא רוצה לנצל באופן הטוב ביותר. אני לקחתי את הדברים דווקא לכיוון אחר. שאלתי את עצמי: 'אם הייתה לך רק חצי שנה לחיות, האם היית נשארת במקום הזה, או הולכת לחפש תשובות?' התשובה הייתה ברורה לי ומהר מאוד גיבשתי החלטה. כבר למחרת ארזתי מזוודה וחזרתי הביתה. היה ברור לי שנמאס לי להיות בין העולמות. אני רוצה להבין אחת ולתמיד מהו הייעוד שלי".

שבת לבד במלון

תהליך החזרה בתשובה של שגית החל למעשה כבר ביום בו היא שבה לביתה, אלא שהוא היה איטי והדרגתי. "מכיוון שאמא שלי אהבה מאוד לשמוע שיעורי תורה וגם הייתה מפעילה אותם בווליום גבוה, הזדמן לי לשמוע אותם יחד איתה", היא מספרת. "אחד הדברים ששמעתי ושחיזקו אותי במיוחד היה מאחת הרבניות שציינה שכדי להתקרב להקב"ה אין צורך לעשות משהו ענק, אלא מספיק לפתוח פתח כחודו של מחט. זה דיבר אליי מאוד. החלטתי לבחור משהו קטן – אתחיל לשמור שבת. "אבל רק קצת", היא מדגישה, "החלטתי שאני למשל לא מדליקה את האור בשבת וגם לא מבעירה אש, אבל מעבר לכך לא ממש שמרתי. היה לי גם מנהג מעניין – לקרוא את שיר השירים בכל ערב שבת. זה לא שהבנתי יותר מידי, אבל קראתי מילה במילה".

את השירות הצבאי באותו שלב היא דחתה. "ראיתי פרסומת של מלון קלאב-הוטל, שם כתבו שמחפשים שחקנים ושחקניות, והחלטתי לפנות אליהם. הייתי הראשונה שהתקבלה. אני לא יודעת אם באמת הייתי מוצלחת, או שזה היצר הרע שביקש לבלבל אותי. כך או כך, מצאתי את עצמי מהר מאוד יחד עם עוד קבוצת שחקנים ושחקניות, כשאנו מגיעים למלון ושומעים בהתרגשות מרובה על כך שאנו עומדים להתגורר יחד במלון, כמו משפחה, ולהופיע בכל האירועים. בסיום דברי הפתיחה שאל המארגן אם יש מישהו שרוצה לספר על עצמו משהו מיוחד. הצבעתי והודעתי: 'רציתי לספר שאני חוזרת בתשובה'. כולם פרצו בצחוק, שכן הדבר האחרון שנראיתי באותו זמן היה כמו חוזרת בתשובה, אבל אני חזרתי ואמרתי: 'כן, אני שומרת שבת'. באותו רגע המנהל נהיה רציני והודיע לי: 'תהיה לך בעיה לעבוד אתנו, כי רוב העבודה היא בשבת'. לא נבהלתי, הודעתי לו שאני אמנם לא עובדת בשבת, אבל אין לי בעיה להופיע בלי לחלל את השבת".

וכך אכן היה?

"כן, היה לי מאוד חשוב להופיע, לכן המשכתי לעשות זאת גם בשבתות, אבל השקעתי אנרגיות אדירות כדי שלא להגיע למצבים בהם אני נאלצת ללחוץ על כפתור ההפעלה של הטייפ. בכל שבת עליתי וירדתי במדרגות מהקומה העשירית, שם היה חדרי, עד לקומת המופעים. לאחר מכן נזכרתי ששכחתי משהו בחדר, ואז הייתי צריכה לעלות שוב. הרגשתי שאני ממש מוסרת את הנפש בשביל שמירת השבת. רק הקב"ה היה עד לכל הקשיים ואיך שעשיתי הכל כדי לעמוד בהחלטתי".

אלא שאז אירעה התפנית. "באחד הימים הודיע לנו המארגן שאנו נוסעים בשבת הקרובה ליום שיא של הופעות – בחמת גדר. הודעתי לחבריי שלהופעה הזו אני לא מגיעה, שכן אני לא מתכוונת לנסוע בשבת. הם הזהירו אותי: 'יפטרו אותך', אבל אני התעקשתי. נשארתי במלון במשך אותה שבת, הייתי לבדי בחדר קטן, אפילו המנקות הערביות נסעו לחמת גדר. הרגשתי בודדה כל כך, ואז, בדיוק אחרי הדלקת נרות גיליתי בתיק שלי את 'שיר השירים'. הוצאתי והתחלתי לקרוא בהתרגשות. פתאום שמתי לב שיורדות לי דמעות. לא ידעתי להסביר למה אני בוכה, הרי אין סביבי אף אחד, ואז הבנתי – אני בוכה להקב"ה. אלו היו רגעים של אור וקדושה, הרגשתי שהקב"ה בכבודו ובעצמו יורד אליי ונמצא איתי. שבוע לאחר מכן הודיעו לי שאני מפוטרת, אבל לא הצטערתי לרגע. להיפך, ארגנתי מסיבת פרידה והרגשתי ממש שמחה גדולה. בליבי ידעתי שאני לא רוצה להמשיך בעבודה הזו, ושהדבר הטוב ביותר עבורי הוא לשוב הביתה עם התובנות החדשות".

מגשימה חלומות

שגית מדגישה שתהליך ההתקרבות המשיך להיות מדורג וארע שלב אחר שלב.  "בתחילה הבנתי את מה שלא ידעתי קודם – שמירת שבת היא לא רק הקפדה שלא ללחוץ על המתג או לא לנסוע ברכב, אלא הרבה יותר מכך. התחלתי לשמור שבת כדת וכדין וגם הגעתי להרצאות ולשיעורים של רבניות. הקב"ה המשיך וכיוון אותי, ואחרי תקופה ארוכה בה עברתי מהרצאה להרצאה, למדתי במשך שנה וחצי בנווה ירושלים ואחר כך במדרשת סלה".

כיום, שנים לאחר התפנית שחוותה, היא שבה אל אותם מקומות, רק מכובעה השני – כמרצה וכשחקנית. "אני מופיעה לפני נשים ונערות שנמצאות בתקופה המבלבלת של חייהן", היא מדגישה, "לפעמים יש נערות שמגיעות אליי כדי להתייעץ באופן פרטי, ואני משתדלת מאוד להראות להן את היופי של היהדות ברמה התואמת לגילן.  אני חושבת שבכל התהליך הגדול בו מתקרבות משפחות שלמות, לפעמים שוכחים דווקא את אותן נערות שנמצאות בגיל כה קריטי. במופעים שלי, שאחד מהם מיועד בדיוק לבנות כאלו ונקרא 'בין הכיסאות' אני משתפת בסיפור האישי שלי. בנוסף אני גם עורכת מופעי פלייבק לנשים ולנערות, בהם אפשר לשתף את מה שיושב על הלב. אני אוהבת מאוד להצחיק את הקהל, אבל בעיקר אוהבת לרגש ולחזק אותו".

אז אפשר לומר שהגשמת בסוף את החלום להיות שחקנית...

"הגשמתי את חלום המשחק, אך בקדושה ובטהרה", מדגישה שגית, "הגשמתי גם את החלום לחזור הביתה, להוריי, וגם את החלום להתקרב להקב"ה. כעת אני ממשיכה לחלום להתקרב עוד ועוד, כי תהליך התשובה לעולם אינו תם".

ליצירת קשר עם שגית: Sagiti1234bd@gmail.com