כשאביב גפן בכה: קטעים נבחרים מתוך ספרה החדש של סיון רהב-מאיר

פתאום צריך לחשוב

בהלת הקורונה הובילה את חני ליפשיץ, שליחת חב"ד בקטמנדו, לכתוב את הדברים הבאים:

"פתאום אנחנו נדרשים לחשוב טוב-טוב: באיזה מסלול הלכנו? מי הם האנשים שהיו באזור שלנו? כמה זמן שהינו לצידם של אותם אנשים? האם אנחנו זוכרים אנשים נוספים שחלפו על פנינו, אפילו עוברי אורח? איפה בדיוק זה קרה וכמה זמן זה נמשך? האם לחצנו את ידם, התחבקנו?

בכנות, כמה מאיתנו עוצרים לחשוב על הדברים האלה כשלא מדובר בנגיף הקורונה? יום רודף יום, ופתאום עכשיו אנחנו מתבקשים לעצור. להבין כמה קריטי לזכור כל פרט שקשור לאנשים שפגשנו בדרך, אפילו אם  מדובר רק בכמה דקות. זה יכול ממש לשנות את חיינו. פתאום מתברר עד כמה דברים משפיעים לאורך זמן, שלא נחשוב לרגע שהמפגש עם אלה שנקרו בדרכנו הוא סתמי וחולף. מתברר שבמשך ימים שלמים המפגש הזה דוגר לנו בתוך הנשמה, יושב לנו בתוך הנפש, יכול לשנות לנו את החיים מן הקצה אל הקצה, לטוב או לרע. ואחד מדביק את השני שמדביק את השלישי שמדביק את חברו. ככה זה בעולם הזה, אנחנו תלויים זה בזה. ההשפעה של כל מעשה מתגלגלת מקצה העולם ועד קצהו. ויש את אלה שזקוקים לבידוד – מקבלים זמן להתבוננות פנימית, למחשבה, הכי רחוק מכולם. אני בטוחה שכאשר יוצאים משם, מעריכים שוב מחדש את אותה אנרגיה חזקה שיש במפגש בין שני אנשים".

המדריך למבודד

"סליחה אדוני היקר, למה אתה לא יוצא מהבית?", שאל הרב שמואל פולק את קוראיו בעלון השבועי "אז נדברו". "למה אתה סגור בחדר? כי ראש הממשלה לא מרשה? כי המשטרה תעשה לך נו-נו-נו? לא רק. הסיבה האמיתית היא כזו: יש אחוז מאוד קלוש שאולי הילד הקטן שלך נדבק, ואז אולי-אולי גם אתה נדבקת, ואז אולי-אולי-אולי אתה תדביק אחרים בנגיף, ואז אולי-אולי-אולי-אולי, חלילה, הם יינזקו – ולכן, בשביל הספק הכל כך רחוק הזה, אתה נשאר בבית.

במילים אחרות: אתה מפסיד כעת מדי יום תפילות במניין ועוד שלל דברים, רק בשביל לשמור על הבריאות של השכן שלך. כן, אותו השכן שביום-יום אתה בכלל לא כל כך אוהב, אבל ברגע האמת, אתה מבין שהחיים שלו חשובים יותר מכל התפילות שלך, מכל הנוחות שלך. חשבת על זה פעם בצורה הזו?

אז בשעות הקשות של הבידוד, תגיד מכל הלב: 'ריבונו של עולם, מה אני לא מוכן לעשות בשביל לשמור על הבנים שלך? אני תקוע פה בבידוד עד שיוצאות לי קרניים, רק בשביל למנוע מהבנים שלך ספק קלוש של נזק. אם חטאתי לפניך בשנאת חינם, אם פעם יצאה לי בטעות פליטת פה שלילית על אחד מבניך שכל כך יקרים לך, אז הנה, הבידוד הזה יהיה הצהרה וגילוי דעת שאני חוזר בי'.

אתה כבר בלאו הכי תקוע בבידוד, אז למה להקדיש את זה לעילוי נשמת משרד הבריאות? לא חבל? תתמקד בנקודה האמיתית ותחדד אותה לעצמך. יש לך מספיק זמן בבידוד כדי לחשוב מחשבות טובות ולדבר דיבורים טובים על הבנים של הקדוש ברוך הוא".

שבת בקורונה

שמעתי מישהי שאמרה: "אנחנו בסגר, כל השבוע ישבנו בבית ולא עשינו כלום, אז מה כבר הביג-דיל בשבת בשבוע שכזה? כל השבוע היה שבת אחת ארוכה".

אם שבת היא רק יום שבו יושבים ולא עושים כלום – היא צודקת, אבל לעניות דעתי היא טועה. כל השבוע אנחנו שומעים בחדשות מה לא – אין אוטובוסים, אין טיסות, אין בתי ספר, אין בתי קפה. אסור ואסור ואסור. אין ספק שהקורונה פגעה קשות בימי החול. אבל אחרי שישה ימים – שבת. עכשיו הזמן להגיד מה כן. כן נרות שבת, כן קידוש, כן סעודה, כן משפחתיות.

לא עוד 24 שעות שברובן האצבע גוללת עוד מבזקי חדשות מפחידים ובלתי פוסקים, אלא 24 שעות אחרות לגמרי, שבהן אפשר להתנתק – כדי להתחבר. אנחנו חייבים להיות בבית, אבל זה לא חייב להיות כמו כל השבוע.

איני יודעת אם אי פעם בתולדות העם היהודי היו כל כך הרבה בתי כנסת סגורים. כל כך הרבה אנשים שלא אומרים קדיש, לא קוראים בתורה. צריך להקפיד על ההוראות המצערות האלה ברצינות גמורה, אבל אולי זה התפקיד שלנו להביא את כל התוכן הזה, את כל הקדושה הזו, מבית הכנסת הריק – אל תוך הסלון והמטבח שלנו.

שבת שלום.

מרים פרץ, לבד בקורונה

מרים פרץ פרסמה תמונה של שולחן השבת שלה: צלחת אחת, מיץ ענבים, חלות וגביע לקידוש. זהו, ככה שומרים על ההוראות. לאחר השבת, היא התראיינה וסיפרה כך:

• "הייתה לי שבת נהדרת. אף פעם לא בישלתי בשבילי, תמיד חשבתי מה הנכדים אוהבים, והפעם – הכנתי לעצמי כוסמת. זה משהו שהנכדים שלי לא אוכלים, אנחנו משפחה מרוקאית, הם שואלים מה זה המאכל הזה. אז עשיתי כוסמת, לעצמי, בכיף".

• "רגעי המשבר לא אמורים לשבור אותנו. לא סתם אומרים שאישה שכורעת ללדת 'יושבת על המשבר'. היא חווה כאבים, אבל מתוך המשבר נולד ילד. רגעי המשבר הם רגעים שאתה יכול לקחת לאיזו התבוננות פנימית, לשאול שאלות שאין זמן לשאול בטירוף היום-יומי. כשקראתי לבד את הקידוש על היין, ואת המזמור מתהילים שאנחנו אומרים לפניו, פתאום האירו לי המילים 'גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי'. לא אירע רע, אמרתי וכאילו חיזקתי את עצמי. החיים מזמנים לנו הרבה סיטואציות. האדם בוחר איך לתרגם אותן. אתה יכול לתרגם את המצב הנוכחי למחשבה שאתה לבד, אתה בודד, ואתה יכול לומר: אני נותן לעצמי את הרגע הזה במתנה".

• "ובכלל, מה לא יעשה האדם כדי לחיות? אז לנו רק אומרים: שבו בבית ותחיו. אם זה מחייב שבת אחת או שתיים וגם חודש וחודשיים – העיקר שהמבט יהיה קדימה: למה אני פה לבד? אני פה לבד כדי שתהיה לי היכולת לפתוח בסוף שולחן שבת ל-30 איש, כמו תמיד, כדי שאני אוכל לשמוע את הקידוש הגדול עם כל הילדים והנכדים שלי".

השכינה בשכונה

"שלום, שמי דלית, מאזור המרכז. דיברו הרבה על אלה שסגרו להם את בתי הכנסת, אבל לא דיברו על אלה שפתחו להם בתי כנסת מתחת לחלון. הפעם האחרונה שלי בבית הכנסת הייתה בבר המצווה של אחי, לפני שנים. בהתחלה כעסתי על ה'דוסים' האלה שמתפללים ככה בשכונה, אפילו תכננתי להתלונן אם זה יימשך. אבל עם הזמן זה הפך לקצב של היום שלי, וגיליתי שאני אפילו אוהבת את זה. אני לא מתפללת איתם, אבל שמה לב שהשמש זורחת בתפילת שחרית וכבר יודעת שכך יתחיל גם הבוקר של מחר, ואז רואה מתי השמש שוקעת בתפילת מנחה, ואיך הכוכבים יוצאים בתפילת ערבית. לפעמים אני כבר עונה 'אמן' כשהם אומרים קדיש, לפעמים שמה לב שחלף עוד יום והם סופרים את ספירת העומר ומכריזים בקול רם את המספר.

העיקר הוא כמובן השבת. התפילה שלהם הופכת לאיטית יותר ומלאה שירים. את רוב המנגינות לא הכרתי, אבל עכשיו אני מוצאת את עצמי מזמזמת לאורך השבוע ׳לְכָה דודִי לִקְרַאת כַּלָּה׳. אין לי איזה סיום קיטשי. אני לא חושבת שאתחיל ללכת לבית כנסת כשהקורונה תיגמר, ואפילו לא ירדתי להגיד להם תודה. הם לא יודעים שהייתה איתם עוד מישהי. אבל כשכולם מדברים על הקלות ועל חזרה לשגרה – אני שמחה כמובן, אבל קצת עצוב לי שבית הכנסת הפרטי מתחת לחלון המטבח שלי ייסגר בקרוב".

כשאביב גפן בכה

הזמר אביב גפן הגיע להתראיין בטלוויזיה על מחאת האומנים, אבל פתאום סיפק, בדמעות, כותרת אחרת לגמרי. הרגע הזה הפך לאחד המדוברים והמרגשים בגל הראשון של הקורונה בישראל. גפן סיפר איך במהלך משבר הקורונה הוא הופיע באמפי שוני, ללא קהל, בשידור חי, והקדיש באהבה שיר לתושבי בני ברק, שספגו אז מתקפות.

"אני יורד מההופעה", סיפר, "ואני רואה בטלפון שלי, בלי להגזים, 420 הודעות. מתחיל לפתוח, גולל, מתברר שמישהו העביר את המספר שלי לכל בני ברק. ובכיתי. האהבה, הקרע בעם, פתאום הכול התחבר לי. האהבה שקיבלתי שם, מאנשים שדיברתי בגנותם כבר בגיל 19. הם פרצו באהבה ובבכי: 'תודה רבה אביב שאתה חושב עלינו'. לא יצאתי משוני, מהאמפי. ישבתי על המדרגות, המקום ריק, ואני קורא את ההודעות ובוכה. בארבע בבוקר הרימו אותי ואמרו לי: לך הביתה".

המראיינת דנה וייס תוהה למה בכה אז, ולמה הוא שוב בוכה כעת מולה, והוא עונה: "שנים למדנו איך לשנוא את האחר. הוא דתי, הוא חילוני. אפילו אני הייתי כבר חייל במשחק הזה. פתאום ראיתי אותם. פתאום הכול התחבר. אז איך השתניתי בקורונה? ככה השתניתי. למדתי לכבד. זה הדליק להבה של אהבה פשוט מדהימה. אני אפילו לא יכול לתאר במילים, רק בדמעות".

חסד יצירתי

זה אחד הסיפורים המרגשים ששמעתי בתקופת הקורונה.

עם פרוץ המגפה, הבינה אלמנה מבוגרת בברוקלין שבניו-יורק שהשנה יהיה עליה לערוך את ליל הסדר לבדה. אחד השכנים הציע לה שיפתח את דלת דירתו ויעמיד את השולחן שלו ליד הפתח, כדי שהיא תוכל לשמוע את כל ליל הסדר מדירתה, וכך היה. היא פתחה את הדלת ושמעה כל מילה ומילה מבית השכנים. אחרי החג, בחול המועד, צלצל אליה בנה ושאל איך עבר עליה הסדר. "נפלא", אמרה האם. "הרגשתי כמו בבית, מעניין שהשכן מנהל את הסדר ממש כמו אבא שלך עליו השלום – אותו נוסח, אותה נעימה, אותם מנהגים. המנגינות האלה העלו בי זיכרונות נפלאים".

"אימא", אמר הבן, "עכשיו אני מבין מה רצה ממני השכן שלך. הוא פנה אליי לפני שבוע וביקש שאקליט לו את כל ניגוני בית אבא בליל הסדר, ואפרט את כל המנהגים שלנו".

זה לא סתם חסד, זה חסד יצירתי, משודרג, עמוק יותר. בערב החג, בימים עמוסים וקשים שבהם הקורונה השתוללה, זה מה שהטריד אותו. לא רק לפתוח את הדלת עבור אלמנה מבוגרת, אלא גם לגרום לה להרגיש הכי טוב שאפשר.

להתחזק בהומור

שמעתי כבר על קריאות "להתחזק בתורה" או "להתחזק בתפילה", אבל "להתחזק בהומור"? הרב גרשון אדלשטיין, מראשי הציבור הליטאי, הוא ממובילי הקו המחמיר והמקפיד ביחס לקורונה. הוא נולד בברית המועצות עוד לפני מלחמת העולם השנייה, התייתם מאימו בגיל צעיר ולמד תורה בסתר, תחת רדיפות. בכמעט 100 שנות חיים הוא ראה את העולם בנקודות השיא והשפל שלו.

כשנשאל מה העצה שלו לתקופה הזו, מילה אחת חזרה שוב ושוב בתשובתו: הומור.

"צריך שתהיה אווירה של שמחה בבית. בגלל המצב יש קשיים, צריך להיזהר בכללי הזהירות, אז צריכים לראות שתהיה אווירה נעימה. הומור. לדבר בהומור. לא ברצינות. אווירה נעימה. אווירה של הומור. לא ליצנות, אבל הומור. אווירה של שמחה, אווירה נעימה שתהיה".

כמה פשוט, כמה לא פשוט. שנזכה להתחזק בהומור.

בר המצווה של הרב לאו

הרב ישראל מאיר לאו שוחח בזום עם תלמידי ישיבת "אורט מעלות". הוא התבקש להעביר מסר לנערי בר מצווה שנאלצו לוותר על חגיגה גדולה בגלל הקורונה.

"במשך חודשים התכוננתי וקראתי את פרשת 'שלח', לקראת בר המצווה שלי", סיפר הרב, שהגיע ארצה כיתום, פליט מן השואה, וגדל אצל דודו, הרב מרדכי פוגלמן. "בבית הכנסת בקריית מוצקין היה יהודי שתמיד קרא בתורה, ר' מוישה. הגבאים שכחו לומר לו שהוא משוחרר, כי בשבת הקרובה יש בר מצווה לילד ישראל לאו. וכך בעוד אני עולה על הבמה מצד אחד, הוא עולה מהצד השני. הגבאי אמר לו: מוישה, היום אתה לא קורא, ילד בר המצווה קורא. כשר׳ מוישה אמר: אבל לא אמרו לי, ענה הגבאי: אז עכשיו אומרים לך. בתגובה אמר ר׳ מוישה: כל השנים אני קורא כאן בהתנדבות, ודווקא עכשיו כשבית הכנסת מלא וגדוש, ואורחים מכל הארץ באו לכבוד בר מצווה של ילד יתום, ניצול שואה, אתם אומרים לי לרדת? הוא דיבר כמעט בבכי. כבר עמדתי שם עם הטלית עליי, אבל ראיתי שהוא כל כך נרגש, עד שעברתי לצד שלו ואמרתי: ר' מוישה, אני עוד צעיר, אני מקווה שעוד יהיו לי הרבה הזדמנויות בחיים לקרוא בתורה. אני לא רוצה לקפח את הזכות שלך. ירדתי מן הבמה, והוא זה שקרא את הפרשה בשבת בר המצווה שלי".

הרב לאו אכן קיבל מאז אין-ספור הזדמנויות לדבר, לקרוא ולהופיע בציבור. את השיחה סיים כך: "אני חושב שזו היה המעשה הטוב הראשון שקיימתי כנער שמתחייב במצוות – ויתרתי. ראיתי יהודי בצרה, יהודי שכל הכבוד והנחת שלו תלויים בכך, כשבית הכנסת מלא וגדוש.  זכרו: מוויתור לא מפסידים. מזל טוב".

איזה סוג סבל זה?

"שלום סיוון, קוראים לי ענת. הייתי אמורה להתחתן ביום רביעי הקרוב. לצערי התברר לפני שבת שאני חולת קורונה. כשגיליתי את זה התפרקתי לגמרי. נכנסתי לבידוד מיידי בחדר שלי, חדר שבו שמלת כלה והינומה וכל כך הרבה חפצים ודברים – כשהכול כבר מאורגן ומוכן לחתונה. ביום שישי בבוקר קמתי מדוכדכת, ואז נזכרתי ברעיון של חני וינרוט ז"ל, שכתבה שצריך לדעת להפריד בין סבל הכרחי לסבל לא הכרחי. לשים לב מה נגזר עלינו ולא ניתן לשליטתנו, ומה אנחנו גוזרים על עצמנו ואפשר לשנות. הרגשתי שזה נכתב בשבילי.

הסבל ההכרחי שלי הוא ברור: לדחות את החתונה, להיכנס לבידוד, להכניס לבידוד את הקרובים אליי, להתגבר על כאבי הראש והתסמינים שהתחילו להופיע. עם כל זה - אני חייבת להתמודד. זה ברור. אבל יש גם סבל לא הכרחי, שאני עלולה לגזור על עצמי: לבכות כל השבת ולדמיין את ה'שבת כלה' שתכננתי עם חברות, להישאר בחדר מבולגן עם כל הדברים לחתונה, לא לענות לחברות שלי בטלפון כי אין לי כוח, וכמובן לריב עם כל האנשים הכי קרובים לי ולכעוס כי אחד מהם כנראה הדביק אותי בקורונה, כי הרי מאוד נשמרתי וזה חייב להיות בגלל אחד מהם.

הבנתי שאני יכולה להימנע מכל זה. קמתי, התחלתי לסדר את החדר לשבת, פרסתי מפה לבנה על השולחן, וביקשתי שיכניסו לי לחדר את זר הפרחים שהחתן שלי שלח. אפילו התחלנו לחשוב מחדש על תאריך לחתונה. בתוך כמה דקות כבר הרגשתי יותר טוב. וברגע שאפשרתי לאחרים לעזור, גיליתי כמה הם יכולים להקל, גם מרחוק. אני מחכה לשבועיים שיעברו עם כמה שפחות כאב הכרחי, כמה שפחות כאב לא הכרחי, ובתפילה לחתונה שמחה ובריאה".

רק הרגע הזה

מיכל שניאור מהיישוב שומריה כותבת:

"שוב סגר, שוב בלגן, שוב להאכיל, שוב להכיל, שוב לג'נגל ולהרגיש שאני לא מספיק איתם ולא מספיק בעבודה והכול בערך, ושוב מצלמות זום שבגללן אי אפשר אפילו לצעוק בבית.

רבי נחמן מברסלב מציע לנו כלי מדהים: 'שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותה השעה. כי כשרוצים להיכנס בעבודת השם, נדמה לאדם כאילו הוא משא כבד ואי אפשר לו לשאת משא כבד כזה, אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום - לא יהיה לו משא כלל'.

רבי נחמן מלמד אותנו לעבוד בקטן. רק היום. שנים הייתי מחליטה בראש השנה החלטות לגבי השנה הקרובה, והן החזיקו מעמד בקושי עד סוכות. והנה, כבר שבועיים שאני מצליחה לכבות את הנייד בשעות שבהן אני עם הילדים בבית. איך? כי לא התחלתי בהצהרות והבטחות. בכל יום אמרתי לעצמי: רק היום אני מכבה את הנייד אחר הצהריים, רק היום.

אז עכשיו סגר, ורק המחשבה על שבועות ארוכים בבית מרוקנת אותנו מכוחות. אבל אפשר לקום כל בוקר ולשנן: רק היום יש סגר, רק היום הם בבית, רק היום ננסה להצליח. כמו שרבי נחמן מסביר: 'אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותה השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי'. אחרי שנה כזאת מטורללת, באמת אין לנו מושג מה יהיה מחר. בואו ננסה להצליח היום. יום טוב".

ביקור במחלקת קורונה

"שלום, שמי מיטל גלאור, תושבת שדרות. הלכתי הלילה לבקר את אבא שלי, שמאושפז במחלקת קורונה, וחזרתי עם שתי חוויות שחשוב לי לחלוק:

בהתחלה, כשלבשתי את חליפת המגן, כמעט נחנקתי. הרגשתי כלואה בתוך כובע ועוד כובע, סרבל, נעליים, מסכות, משקף מגן. היה לי חם וקשה, אבל המטרה – לראות את אבא לכמה דקות – הייתה כל כך חשובה שהצלחתי להתגבר. פתאום קלטתי כמה תודה צריך לחוש כלפי הצוותים הרפואיים שעובדים כך, במסירות נפש, הרבה יותר מכמה רגעים, ולא עבור אבא שלהם אלא עבור ההורים של כולנו. האם הקדשתי רגע של מחשבה לתנאי העבודה שלהם, כבר כמעט שנה?

כשחיכינו בחוץ, עמדו לידי גבר ואישה חרדים, ממוגנים. נרתעתי מהם. 'נו, בטח', אמרתי לעצמי, 'הם הלכו להלוויה המונית ונדבקו, מה הפלא?'. אבל כשהקשבתי לשיחה ביניהם הבנתי שהם שני מתנדבים שעזבו הכול ובאו לעזור מרצונם הטוב. הם חילקו ביניהם את שמות החולים, והביאו קרואסונים חמים לחולה שביקש זאת במיוחד. התחלתי לבכות. הם לא הבינו מה קרה לי, והתחלתי לספר כמה טעיתי בהם, ושבאתי לבקר את אבי המאושפז. האישה הרגיעה אותי ואמרה שהיא הייתה השבוע ליד אבא ועודדה אותו.

מזיעה ובקושי נושמת, התחלתי להתבייש בעצמי. להתבייש באדישות שלי עד היום כלפי הצוותים הרפואיים, להתבייש בסטריאוטיפים שלי כלפי אותו זוג. הרהורי תשובה מיוחדים עברו עליי הלילה, בתוך חליפת המגן. הלוואי שהקורונה תחולל גם בנו מוטציה, של שינוי לטובה. שיהיו הדברים לרפואת אבי, משה בן רחל, בתוך שאר חולי ישראל".

זה מסע

"אימא, מתי הקורונה תיגמר?". לשום אימא אין תשובה לשאלה הזו. מירב סבר כתבה קטע על חוסר הוודאות המשותף לכולנו:

"אם היו אומרים לנו בחודש אדר לפני שנה שכמעט 12 חודשים אחר כך עוד נהיה בסגר – היינו מתייאשים.

אם הלקוחות שלי היו יודעים בסגר הראשון שיהיה גם שני ושלישי, הם היו שוקעים בדיכאון עמוק, לא מזמינים סחורה, סוגרים את העסק מראש, לא נלחמים, מרימים ידיים.

אם האימהות היו יודעות ב-1 בספטמבר שעד קבלת התעודות הילדים שלהן לא ילמדו כמעט בכיתה, הן היו נשברות, כעוסות, מאבדות שליטה.

אם אני הייתי יודעת בגיל 20 שעד עכשיו אשאר רווקה לא הייתי מתפללת, לא מקווה, לא רוצה, לא עושה עבודה וככל הנראה נופלת.

מה שמאפשר לנו מרווח נשימה, רצון, אמונה, סבלנות, אומץ, יזמות, חלימה - זה דווקא חוסר הידיעה. דווקא התקווה הזו. אולי עוד רגע תגיע הצעה. אולי מחר תהיה פריצת דרך. אולי בקרוב ניגאל.

הגאולה האמיתית היא להסכים לא לשלוט בתהליך בכוח, לא לדעת הכול, להרפות. הגאולה האמיתית של הנפש היא ביכולת לא לרצות לשאול כל הזמן מתי, אלא לחיות, להתפתח, לצעוק, לקוות, לעשות טוב ולהמתין. וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ, עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם, שֶׁיָּבוֹא".

לרכישת ספרה החדש של סיון רהב-מאיר, "ימים באים", דרך הידברות שופס, הקליקו כאן.