3 דתות ו-3 גיורים: מסעה המטלטל של איילת אל העם היהודי

"אצלנו בבית אסור היה לשאול שאלות", אומרת איילת אל-נקווה בפתח דבריה, ובכך מסבירה דבר או שניים על הרקע שבו היא גדלה. אל-נקווה נולדה למשפחה נוצרית הדוקה בעיירה בטקסס שבארה"ב. "הורי היו 'נטורי-קרתא' של הנוצרים", היא מגדירה זאת בחיוך. "הייתי בת יחידה במשפחתי שהתגוררה במדינה השנייה בגודלה בארה"ב. מדי יום ראשון היינו הולכים אל הכנסייה, וכל חיינו סבבו סביב הדת הנוצרית".

לאור זאת, איש לא הופתע כאשר בת המשפחה האדוקה ביקשה ללמוד דתות באוניברסיטת טקסס, במטרה להשלים את משאת נפשה ולהפוך בעתיד למסיונרית. ואז, דווקא באוניברסיטה החומרנית נפתחו עיניה. "פתאום יכולתי לשאול שאלות", היא אומרת. למרבה האירוניה, האדם שלימד אותה נצרות באוניברסיטה – כלל לא האמין בדת. ואיפשר לה לחשוב על אמיתות הדת. האפשרות הזו פתחה בפניה אופקים חדשים והדברים שגילתה זעזעו את עולמה. "לפתע הבנתי כי כל מה שגדלתי עליו היה שקר אחד גדול".

אלו שקרים מצאת בנצרות?

"אדם שאינו בקי בדת הנוצרית, יתקשה להבין את עומק השקר שעליו בנויה הדת הזו", היא מסבירה, אך בכל זאת באמתחתה יש דוגמה אחת מני רבים. "הרבה דברים לימדו אותי בילדותי תוך שאמרו לי שזה כתוב ב"ברית החדשה", אלא שכאשר חקרתי לבדי, הגעתי למסקנה שהדברים הללו כלל לא כתובים בספר. זה פשוט לא קיים. לעומת זאת, יש דברים שכתובים בברית החדשה והנוצרים משום מה מתעלמים מכך, כמו לדוגמה החיוב לכסות את הראש. כששאלתי על כך אמרו לי 'שזו לא התרבות שלנו'".

איילת אל-נקווה, 37, עברה תהפוכות משמעותיות בחייה, עד שהגיעה אל המנוחה והנחלה, כגיורת צדק, שנשואה לאברך כולל בשכונה חרדית בגבעת שאול, ירושלים. "זר לו יגיע לבקר כאן בשכונה לא יראה הבדל ביני לבין שכנותיי למרות הרקע שבו גדלתי", היא מציינת בחיוך. כיום, היא רואה שליחות בהעברת המסר לבנות ישראל, עד כמה יש להן להודות ולהיות גאות בכך שהן שייכות לעם היהודי. אך בל נקדים את המאוחר.

קריירה כמכשפה

בעקבות הגילויים שטלטלו את אמונתה, 6 חודשים לאחר כניסתה לאוניברסיטה, עזבה אל-נקווה את הדת הנוצרית, מותירה את משפחתה כועסת ומאוכזבת. בשלב זה החלה לחפש את דרכה. "היה לי ברור שיש אלוקים, משום שלא היה נראה לי הגיוני שיש בריאה בלי בורא ושכל החיים שלי בעולם הזה אינם אלא זמניים, אלא הבנתי שהדת הנוצרית סילפה את דברי הבורא, ועלי לחפש את האמת במקום אחר", היא מספרת.

בגיל שמונה עשרה וחצי פתחה אל-נקווה במסע המפותל והארוך לגילוי האמת. "בתחילת המסע אמרתי לעצמי, אם יש אלוקים, אז חייבת להיות דרך להגיע אליו, וכאברהם אבינו בשעתו התחלתי לחפש". בשלב הראשון פנתה אל-נקווה אל שכני הקתולים – הפרוטסטנטים, דת נוצרית השונה במאפייניה מהקתולים. "קיוויתי שאולי שם תימצא האמת, אולם במהרה התבדיתי כאשר גיליתי כי הם מאמינים ביותר שטויות ממה שהאמנתי קודם, כקתולית"...

לאחר שאל-נקווה עזבה את הפרוטסטנטים היא הגיעה לעולם מפחיד למדי. "התחברתי לדת שנקראת וויקה, שם מלמדים את בני האדם להפוך למכשפים. האנשים האלו לקחו בעצם את הכישוף והפכו אותה לדת רשמית. במסגרת הוויקה מאמיניה מדברים עם המתים באמצעות סיאנסים ומבקשים לשנות את הטבע". על מקרה מצמרר במיוחד משתפת אותנו אל-נקווה: "יום אחד התאספנו מספר אנשים וביקשנו לקיים מין חוויה כזו במסגרתה אנו קוראים לרוחות. לאחר שסיימנו את הטקס המצמרר, הרגשתי שיש מישהו שהולך איתי ומסתכל עלי. התחושה הזו המשיכה במשך מספר ימים ולא עזבה אותי. בעקבות כך החלטתי ללכת לחברה שלי, מכשפה וותיקה, שכאשר ראתה אותי הגיבה בהפתעה עצומה ושאלה אותי: 'מי זו האישה שהולכת לצדך?!'".

ההרגשה הרעה שהייתה לאל-נקווה החמירה לאחר ששהתה זמן ממושך בקרב בני הדת הקיצונית. בשיחה עמה היא מתארת כיצד דלתות היו נפתחות באופן פתאומי בביתה; חלומות ביעותים פקדו אותה מדי לילה, והיא הייתה מתעוררת כשההרגשה הרעה נמשכת ומלווה אותה לאורך זמן. "זה היה מפחיד ונורא, הרגשתי שזה משהו גרוע. היום אני יודעת לקרוא לזה כוחות הטומאה.

"ברגע מסוים, כשכשל כוח סבלי החלטתי לעזוב אותם. אמרתי לעצמי: אני מחפשת את האלוקים; את האהבה, לא את ההרגשה הרעה הזו". אל-נקווה המשיכה בחיפושיה, עד שלרגע מרוב ייאוש השתעשעה במחשבה לייצר בעצמה דת אליה תסחוף אחרים, אולם מהר מאוד וויתרה על הרעיון.

בכל אותו זמן המשיכה אל-נקווה את לימודיה באוניברסיטה, עד שיום אחד השתנה עולמה. "באחד מהשיעורים באוניברסיטה, במסגרת לימודי הדתות בהם השתתפנו, התקיים קורס 'הקדמה ליהדות'", היא מגוללת. "למען האמת, באותו שלב תכננתי להתחיל לחקור את האסלאם, אולם בשל העובדה שהחל קורס בנושא יהדות, החלטתי לחקור את היהדות קודם. וכל השאר היסטוריה".

גילוי מעציב בסוכה

איילת אל-נקווה נכנסה לקורס 'קדם יהדות' באוניברסיטה תחילה באופן פרקטי, כחלק מלימודיה. אולם אז נכונה לה הפתעה: המרצה בקורס היה בן לעם היהודי אותו הכירה עד אז רק ממחקריה. "התרגשתי מאוד", היא מודה. מאותו הרגע החל מסעה הפלאי אל העם היהודי. "תחילה הוא אמר שהיהדות היא הדת של השאלות, שבה אפשר לשאול אלו שאלות שעולות בראש. זה מאוד קסם לי - נערה שגדלה בבית שבו אסור היה לשאול שאלות. המרצה המשיך וציין בפנינו כי יש חג יהודי: ליל הסדר, שכל כולו נועד לשאלת שאלות. 'בחג הזה אנו מושיבים את ילדינו על כיסא ומלמדים אותם לשאול שאלות', אמר המרצה והוסיף, 'למה אנו עושים זאת? כדי שהילד יבין עבור מה הגיע לעולם הזה'".

איילת לא נמנעה מלשאול שאלות. "התחלנו ללמוד על התנ"ך, ושאלתי את המרצה את כל השאלות שעד אז לא הבנתי כנוצרייה. לפתע כל הציטוטים והכתובים מהתנ"ך שלא היו מובנים לי הפכו להיות נהירים וברורים, כל השאלות שהיו לי בחיי ושנשאתי אותם מאז גיל ילדות, התחוורו בסוף העשור השני לחיי; פתאום התברר לי שיש תשובות לשאלות ששאלתי, והן קיימות דווקא אצל היהודים".

משם הדרך אל היהדות הייתה קצרה יותר. אל-נקווה פנתה אל המוסד הקונסרבטיבי הסמוך למקום לימודיה, בהכוונת המרצה שלה – קונסרבטיבי בעצמו, והודיעה להם שהיא מעוניינת להצטרף אל העם היהודי. "הגיור הקונסרבטיבי דמה לגיור האורתודוקסי הרגיל", היא מציינת. "אמרו לי שעלי לשמור שבת, וכשרות, אך לא התייחסו לנושא הצניעות. כמו כן עדכנו אותי בדבר הצורך ללכת לתפילות בשבתות ובחגים. באותה תקופה התחלתי ללמוד עברית, ברכות, ועוד. והשלמתי את תהליך הגיור הקונסרבטיבי".

לאל-נקווה היה ברור כי הצעד הבא מבחינתה יהיה הפיכה לרבאיית קונסרבטיבית מן המניין. "קניתי טלית ותפילין, התחלתי ללמוד להיות בעלת תוקע בחודש אלול, ובין לבין עשיתי שטייגען בישיבה, שם למדתי גמרא בעיון", היא צוחקת. בעוד אל-נקווה ממשיכה בתוכניותיה היא הגיעה לסוגיה בגמרא בה נכתב כי נשים פטורות מתפילין. מופתעת היא פנתה אל הרבאיי והראתה לו את דברי הגמרא, אך הוא הגיב בביטול ואמר שכן ניתן לחיייב את הנשים בתפילין. "פניתי אליו", היא אומרת, "ועניתי לו, זה לא מה שכתוב, אבל הוא הסביר לי שלפעמים אפשר לכופף את הכתובים. כעסתי מאוד. אמרתי להם: הדברים שכתובים כאן מגיעים מהקב"ה - הם האמת: כיצד אם כן אתם יכולים לסלף זאת?!".

אל-נקווה התגוררה באותה עת בנשוויל שבטנסי. "באזור של בית התיפלה הקונסרבטיבי שבו למדתי, היו שני בתי כנסת נוספים: אורתודוקסי ורפורמי. מדי יום הייתי צועדת אל בית הכנסת הקונסרבטיבי תוך שאני חולפת על יד בית הכנסת האורתודוקסי. באותו יום כאשר חזרתי מ"הישיבה" הקונסרבטיבית שבה שהיתי, החלטתי לעצור בבית הכנסת האורתודוקסי". לגודל הפתעתה, התברר לאל-נקווה כי האורתודוקסים לא שונאים נשים כמו שסיפרו לה חבריה הקונסרבטיבים. "הופתעתי במיוחד מכך שקיבלו אותי בסבר פנים יפות. לאחר ששאלתי כמה שאלות אנשים אקראיים, הם הפנו אותי אל בית הרב, שם מצאתי אוזן קשבת. שוחחתי עם רב הקהילה ורעייתו הרבנית והם התגלו כאנשים אינטליגנטיים במיוחד, חכמים ונחמדים. בדיוק ההיפך ממה שציפיתי לראות".

מה החלטת לעשות בשלב הזה?

"התחלתי להגיע אל הקהילה האורתודוקסית בשבתות והפכתי לבת בית שם. מהר מאוד הבנתי כי אצל האורתודוקסים היהדות היא אמת שעל פיה צועדים; הם מקיימים בדיוק את מה שכתוב בתורה, ולא מעגלים פינות. בנוסף, שם מצאתי תשובה לכל שאלה, והיה לי ברור שהגעתי אל המנוחה ואל הנחלה".

לאחר תקופה ממושכת בתוך הקהילה היהודית, כאשר איילת הייתה בטוחה כי הגיעה על המנוחה והנחלה, התגלתה לה האמת המרה. "היה זה בחג הסוכות. התארחתי בסוכה של בני הקהילה המקומית, ותוך כדי הסעודה החגיגית בסוכה, פנתה אלי אם המשפחה והתעניינה כיצד התגיירתי. סיפרתי לה. אני זוכרת שלאחר מכן השתרר שקט בסוכה. נראה היה כי אם המשפחה בוררת את מילותיה. היא פנתה אלי ואמרה לי: 'אני אוהבים אותך מאוד בכל מקרה, אולם אינך יהודייה, משום שגוירת במוסד קונסרבטיבי'. הוכיתי בתדהמה". איילת אל-נקווה עוצרת מדיבוריה. נראה כי למרות הזמן שחלף, קשה לה לשחזר את הרגע ההוא. לאחר מספר שניות של שקט היא ממשיכה בכל שקט ומתארת את שאירע בשניות שלאחר מכן: "התחלתי למרר בבכי. בכיתי כמו תינוקת. הייתי בטוחה לחלוטין שאני יהודייה עד אז, עד-כדי-כך ששיניתי לשם כך את חיי מהקצה לקצה - מהלבוש ועד הכשרות - ולפתע אני מגלה את האמת המרה והקשה מכל", היא אומרת בכאב.

יהודייה פעמיים

לאחר שבני המשפחה המארחת התאוששו מההלם הראשוני, הם פנו לאל-נקווה הבוכייה והחלו להרגיעה. "את תמיד תהיי בת בית אצלנו, ובכלל אפשר להתגייר שוב", אמרו לה. ואיילת קיבלה את ההצעה. "הלכתי לרב אורתודוקסי שאמר לי כי עלי להתגייר בגיור כשר. במקביל המשכתי את לימודי במדינת לקליפורניה". אל-נקווה מיהרה לסיים את לימודיה והמריאה לישראל, כאן התגיירה לראשונה כדת משה וישראל ברבנות הראשית.

את הטלטלה השנייה בחייה ספגה אל-נקווה בגיל 25. היה זה לאחר מספר שנים בהם שהתה בארץ וראתה בעצמה יהודייה לכל דבר, כמו כל חברותיה. "למדתי אז במדרשייה, וחיי זרמו על מי מנוחות. יום אחד נאלצתי להגיע למשרד הפנים בגלל חוב שהיה לי על ויזת סטודנט. משהגיע תורי ניגשתי לאחת מהפקידות וביקשתי ממנה למצוא את שמי במסמכי הגיור. ואז, למרבה ההפתעה היא פנתה אלי ואמרה לי שאיני נמצאת במסמכי הגיור. 'מה את עושה בכלל בארץ?', היא אמרה בתמיהה. הרגשתי שעולמי חרב עלי. מיהרתי לחזור למדרשייה, שם בכיתי את נשמתי. חברותי ניסו להרגיע אותי, ללא הועיל.

"בשלב מסוים, אחת מהרבניות החליטה לבדוק מה הסיבה לתקלה וגילתה כי הרב שגייר אותי עסק גם בגיורים לא כשרים ולכן פוטר וכל גיוריו הורדו מהרשימות. היא הסבירה לי ברוך שאני יהודייה לחלוטין, והסיבה בגינה איני רשומה כיהודייה היא בשל אירוע נפרד שאינו קשור אלי. 'איילת, את יהודייה", היא אמרה לי, אבל הציעה להתגייר שוב, משום שאחרת היעדר המסמך המאשר את יהדותי עלול היה לרדוף אותי לאורך שנים. המורה הזו ליוותה אותי אל בית דינו של רבי נסים קרליץ, זצ"ל, שם גוירתי בפעם השלישית, או יותר מדויק – השנייה".

כיצד הכרת את בעלך?

כיום איילת מתגוררת בגבעת שאול, שם היא נשואה לאברך כולל מן המניין. "אני נשואה לאדם יקר, יהודי ממוצא מקסיקני שחזר בתשובה. הכרתי אותו בהשגחה פרטית נפלאה באמצע המסע שלי, כאשר הגעתי למקסיקו, כדי לשמש כמורה. הכרנו בשולחן שבת, נישאנו במקסיקו ועלינו לארץ הקודש 9 ימים לאחר החתונה".

במה את עוסקת לפרנסתך?

"בעלי הוא אברך כולל ואני המפרנסת העיקרית. חלק מהפרנסה שלנו זה הסיפור הזה, במסגרתו אני הולכת ומספרת את סיפור חיי כסטנדאפיסטית לקבוצות של נשים. ואני גם מלמדת בעלות תשובה בבית ספר נווה ירושלים, שם אני עוסקת במקומה של האישה ביהדות, בחומש ובנביא".

כשאת רואה את נשות הכותל הרפורמיות, שמתעקשות לעטות טלית ולהתעטף בתפילין, מה יש לך לומר להם?

"אלו בדרך כלל תינוקות שנשבו", מסנגרת אל-נקווה. "הם יודעים את מה שאני ידעתי פעם, שהאורתודוקסים שונאים נשים. כך סיפרו גם לי. אולם אני גיליתי את האמת לאחר שראיתי כי הם משקרים לגבי דברים שכתובים בתורה, והבנתי כי אם כך הם הדברים, אולי הם משקרים גם על דברים נוספים.

"ולעצם העניין", ממשיכה אל-נקווה, "זה מאוד ילדותי לחשוב שצריך להיות שוויון בין כל בני האדם בעולם, לכל אדם בעולמנו יש תכלית ותפקיד שונה, נניח האחד הוא ראש ממשלה והשני מנכ"ל של חברה. לחשוב שכולם צריכים להיות באותו מעמד בדיוק ולעשות את אותם דברים היא מחשבה ילדותית וחסרת אינטליגנציה".

מסר לסיום?

"הסיבה שאני מספרת את הסיפור הזה היא כי בתחילה כשעליתי ארצה אמרו לי כולם לשמור את סיפורי בסוד. אך הרב שלי אמר לי שאם יש בידי כלי לחזק באמצעותו את נשות ישראל, עלי לעשות עם זה את מה שאני יכולה. ומאז אני הולכת בבתי ספר וסמינרים, וכמעט לכל מקום שמזמינים אותי, כדי לספר את הסיפור הזה: כדי להבהיר לנשות ישראל שהם קיבלו בחינם את עובדת יהדותם. אני בניגוד לכך עבדתי על זה קשה מאוד; השקעתי שנים ארוכות מחיי כדי להפוך ליהודייה כשרה, ולכן אני יודעת יותר מרבים כמה זו מתנה אדירה, היהדות.

"כל מה שאני עברתי בחיי", מוסיפה אל-נקווה, "זה כדי להגיע אל המקום שבו אתם נמצאים מהרגע שנולדתם; כדי שאוכל לברך 'שלא עשני גוי' ולהודות לקב"ה על שבחר בי להיות לעם הנבחר. בהרצאותיי חשוב לי להבהיר עד כמה אנו צריכים לחוש זכות גדולה על כך שאנו יהודים; על כך שיש בידינו את מתנת השבת, לימוד התורה ושאר מצוות הבורא. אני ההוכחה לכך שזה ממש לא ברור מאליו".