עכשיו גיליתי, שאת לא אוהבת אותי באמת!

מזל שירד גשם באותו הערב. הרעש שלו ריסק את המתח ששרר בחדר לאחר שאיציק אמר בכאב: "זהו, הבנתי, הכל היה רמאות, היא לא אוהבת אותי באמת. היא מעולם לא אהבה אותי, כל מה שהיה, היה הצגה אחת גדולה".

לא הבנתי מה קרה, ואז הוא סיפר: "השבת הלכתי לבית הכנסת. פתאום, נזכרתי ששכחתי את הסידור שלי, שאני תמיד לוקח איתי מאז תחילת הקורונה. כשנכנסתי, ראיתי פתאום את טלי יושבת מול הטלפון שלה. הייתי בשוק, מהיום שהתחתנו היא הבטיחה ואמרה, שלמען הזוגיות היא מוכנה לנהל אורח חיים דתי.

"למצוא אותה ככה מול הנייד הכניס אותי להלם, לא הצלחתי להוציא מילה מהפה, הרגשתי מרומה, נבגד, כאילו העברתי את החיים עם בנאדם אחד והתגלה לי בן אדם אחר", חתם ושתק.

"לא יכולתי יותר", אמרה טלי בבכי. "נמאס לי, אני לא יכולה להמשיך להיות בשקר הזה, במשחק הזה, כבר שנים איך שהוא יוצא לבית הכנסת אני מדליקה את הטלפון, אני מרגישה שאני סובלת, אני לא יכולה יותר עם כל ההלכות האלה, אני לא מתחברת", והתחילה לבכות.

"אז למה לא סיפרת לי את זה, איך כל כך הרבה שנים את מסתירה את זה ממני?", צעק איציק.

"כי אם הייתי מספרת לך את זה, היית עוזב אותי. זה היה התנאי לפני שהתחתנו, שהכי חשוב לך זה אורח חיים דתי, ופחדתי שאם תדע, אז תעזוב אותי, ולא רציתי לוותר עליך, אני כל כך אוהבת אותך".

איציק פגוע, ובצדק. הוא מרגיש שאין פה אהבה אמיתית. וזה מ-2 סיבות עיקריות: 1. טלי לא בחרה בו, 2. טלי לא נתנה לו את הזכות לבחור בה.

טלי חושבת ומרגישה שהיא בחרה באיציק, אבל היא לא בחרה בו באמת. מבחינתה, לחיות עם איציק זו משוואה בלתי פתירה, והיא מרגישה שהיא לא יכולה להתמודד איתה, אז היא בוחרת בו, אבל עםפתחי מילוט.

דבר נוסף שקרה, זה שהיא לא רצתה להעמיד את הבחירה בה במבחן. היא יצאה מנקודת הנחה שיש רק אפשרות אחת - שאם היא תגיד לו שהיא כבר לא רוצה אורח חיים דתי, הוא כנראה יעזוב, והם יצטרכו להיפרד.

היא לא לקחה בחשבון את האפשרות, שאולי איציק היה אומר לה – "אף על פי שאת לא שומרת מצוות, אני עדיין בוחר לחיות איתך". ואז, עם הידיעה הזו, הם היו מוצאים דרך לחיות יחד.

אז היא בחרה בשבילו.

היא לא יכלה ליישב את הסתירה, אז היא מצאה פתרון מקולקל ומזיק - היא פשוט פיצלה.

כשאדם עושה משהו כנגד עולמו הערכי (נגד מצפונו), אז הוא מרגיש סתירה. במקום ליישב את הסתירה, הוא פשוט מכניס את עצמו לחוויית פיצול.

פיצול בנפש זה חלק מאוד אימננטי, מאוד מופנם בתוך חווית החטא. אחרת אי אפשר לחטוא (אפילו רוצחים חושבים שהם אנשים טובים).

פניתי אליה: "אם היית אוהבת אותו, לא היית מתכחשת לעולם שלו. בעולם שלו, חילול שבת זה משהו רע. בנית לעצמך תפיסה שזה משהו טוב, אף על פי שידעת שאצלו זה משהו רע מאוד, וזה מעיד על חוסר אהבה".

כעסה טלי: "מה חוסר אהבה בזה? בני זוג חייבים להסכים על כל דבר?".

התשובה פשוטה: אין בעיה בשונות ובפערים (כמו במקרה הנ"ל, שהגבר דתי והאישה חילונית) אבל זה בתנאי אחד: שהכל חשוף, שקוף, מונח על השולחן, ודנים בזה.

הבעיה היא ההסתרה: ההסתרה יוצרת חומה, נתק. וברגע שיש נתק כזה, קשה מאוד להגיד שיש פה אהבה.

טלי אמרה שהיא הסתירה את זה בגלל האהבה שלה, הדאגה שלה לקשר.

ואני אומרת שטלי גזלה ממנו את הבחירה, רק כי היא הגנה על עצמה.

מקום של הסתרה הוא מקום שמבטא זלזול, חוסר כבוד, וזו לא אהבה!

זה כאילו להגיד - "אני מכריחה אותך לחיות איתי, למרות מה שאני".

לאהוב זה לתת בחירה חופשית אמיתית.

כשאוהבים - אכפת מהצד השני.

כשאוהבים - רואים בצד השני סובייקט, ולא אובייקט למילוי צרכי.

כשאוהבים - צריך לתת את הבחירה. שמים הכל על השולחן, ואז אפשר להגיד: אני יודע בדיוק עם מי אני חי, ואף על פי כן אני בוחר לחיות איתה. ואז אין סתירה...

ומכאן ביחד מתמודדים עם כל האתגרים שיעלו מתוך הבחירה, ואז יכולה להיות פה אהבה גדולה ואמיתית.

חנה דיין, M.A, hanna.tipul@gmail.com

ליצירת קשר, לחצו כאן