סיון רהב מאיר - השנה הזו לא היתה בזבוז של זמן. גם היא היתה מסע

אחרי שנה קשה, הכל מתחיל לחזור, ואת הכל לומדים להעריך מחדש. בשבת שעברה היינו, לראשונה מאז תחילת הקורונה, בשבת מלאת חברים, שבת שבע ברכות. לא חשבתי שאי פעם אתרגש ככה משיחה עם חברות סביב שולחן, או מסוכריות שנזרקות על חתן שעולה לתורה.

ופתאום בסוף קריאת התורה, קיבלתי הסבר לתחושה הפלאית הזו. בפסוק האחרון של ספר שמות, בסיכום המסעות של העם במדבר, כותב רש"י: "מקום חנייתם – אף הוא קרוי מסע". לא רק הזמן שבו הם זזו קדימה נקרא מסע. גם העצירות, גם כשהכריחו אותם לעמוד במקום – זה חלק מהמסע. גם אז לומדים ומתקדמים ומתפתחים. פרשנינו מסבירים שבכל פעם, דווקא מתוך החנייה – הם קיבלו יותר כוח למסע הבא.

אנחנו אחרי שנה של חנייה, אבל זו לא הייתה שנה של בזבוז זמן, של כלום ושום דבר. השנה הזו גם היא חלק ממסע החיים, גם בה למדנו והתקדמנו, גם אם זה היה פנימי ונסתר. ועכשיו חוזרים לנוע, ביתר עוצמה.

חזק, חזק ונתחזק. חודש טוב.

שלא יגנבו לנו את הפסח

ההכנות לפסח עלולות לבלבל אותנו. כך כותב אביעד חזני, קצין ברבנות הצבאית:"הבוקר בתחנת האוטובוס שמעתי שתי נשים מבוגרות מדברות על זה שאין מה לאכול בפסח. אתמול חבר הפטיר לכיווני בצער על מצות וכאבי בטן. במהלך הימים האחרונים אני נתקל בעשרות פוסטים על הסבל מהניקיונות לחג. חברים, גנבו לנו את פסח! פסח הוא החג המהפכני ביותר בהיסטוריה האנושית: עם של עבדים מעז לקרוא תיגר על המעצמה הגדולה ביותר בעולם, ויוצא לחופשי בניסי ניסים. פסח הוא חג של אמונה באדם. פסח זה לקחת עבד חבול ופצוע וללחוש לו באוזן שהוא לא רק מספר. יש לו חלומות, רגשות וכוחות. ובעיקר – יש לו ייעוד. פסח זה אומר לספר לו על הדורות הקודמים ולחנך אותו לאמונה אמיתית שהוא מסוגל ללכת בדרכם.

"פסח הוא חג של מאבק גדול של אומה, של נכונות לדרך ארוכה, לתהליך של בירור פנימי ועמוק. פסח הוא חג של פשטות: קמח-מים ולתנור. לדעת ליהנות מהדברים הפשוטים חסרי התחכום. תחשבו על פסח. תחיו את פסח. אל תאפשרו לשיח רדוד לגנוב לכם אותו. תכלס, רוב הדברים שאתם 'סובלים' מהם הם החלטות שלנו לצאת לפרויקטים ולמבצעי ניקיון. הלכות פסח הן פשוטות ולא מאיימות, ונועדו להתלוות לתהליך פנימי של עבודה רוחנית. אל תהפכו טפל לעיקר. שלא יגנבו לכם את פסח".

לשון חיבה!

הרעיון הבא מתאים גם לתקופת הבחירות הסוערת בחוץ, וגם לתקופת הניקיונות הסוערת בבית: יש לך אידיאולוגיה ואתה משוכנע שאתה צודק, איך אתה פונה למי שלא מסכים איתך? אתה הורה שיודע בדיוק מה צריך להגיד לילד לעשות, האם אתה בכלל רואה בן-אנוש כשאתה מדבר, או שהעיקר זה לירות את מה שאתה רוצה להגיד? ומה לגבי בוס שצריך לדבר לעובד שלו, או שיחה בין בני זוג?

הספר החדש שמתחילים לקרוא השבוע, ספר ויקרא, נפתח במילים: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו". פרשנינו מסבירים: ה' קודם כל קרא אל משה בשמו, ורק אחר דיבר אליו והתחיל לומר לו מה לעשות. השלב הראשוני הוא להיות נעים כלפי הזולת, לפני שבכלל עוסקים בתוכן.

רש"י כותב על הפסוק הראשון הזה של ספר ויקרא את המילים היפות הבאות: "לכל דיברות ולכל אמירות ולכל ציוויים – קדמה קריאה, לשון חיבה". זה כלי עוצמתי עבור כולנו, בכל מצב: להקדים לשון חיבה למה שיש לנו לומר.

דרישת שלום מהעבר

חשבנו שהכותרת הראשית היא מי לא יישב בממשלה עם לפיד, או בנט, או סער, ואז הגיעו החדשות של רשות העתיקות והזכירו לנו שהסיפור שלנו גדול יותר. אין עיתוי מתאים יותר לקבל בו דרישת שלום מרגשת כזו מהעבר: במבצע מיוחד להצלת שרידים מפני שודדים במדבר יהודה, נמצאו עשרות פיסות של מגילות קלף, בנות 2,000 שנה. המגילות נמצאו ב"מערת האימה", מקום שקיבל את שמו בגלל שנמצאו בו שלדים של גברים, נשים וילדים שנטבחו על ידי הלגיון הרומאי, בימי מרד בר כוכבא. אבל ליד אותם יהודים נמצאו גם פסוקים, שחיים עד היום. אחרי שהמגילות האלה ביוונית הורכבו, שוחזרו ופוענחו, נמצאו שם משפטים כמעט זהים לפסוקים מספר זכריה, משפטים שהם כמו מים קרים על נפש עייפה בתקופה הזו: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם, וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם, וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ, כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם ה'".

תמיד כשמתגלה אוצר עתיק כזה, אומרים שזו עוד הוכחה לפלסטינים או למתנגדי ישראל בעולם, עד כמה הקשר שלנו לכאן הוא עתיק ועמוק, ועד כמה הסיפור שלנו הוא לא פוליטי ולא התחיל ב-48'. נדמה לי שבתקופה הזו צריך להזכיר את זה קודם כל לעצמנו.

מהי חירות?

חג הפסח מכונה "זְמַן חֵרוּתֵנוּ". הרב אייל ורד מנסה לתרגם את המונח הגדול "חירות" אל חיי היום-יום שלנו:

"חירות – זה להכיר את הכפתור העגול האדום הקטן שמכבה דברים, וגם להשתמש בו מדי פעם.

חירות – זה לקחת רק מה שצריך ונכון בבופה ענק בחתונה, שמציע אוכל לעדר פילים ולא לבני אדם רגילים.

חירות – זו היכולת לא לשמוע ולא לקרוא לשון הרע, על אף שכולם מדברים על כך וזה מבעבע בכל האתרים.

חירות – זו היכולת לומר למעסיק שלך שיש לך גם אישה וילדים, ולכן אתה לא יכול לעבוד בלי שעון, לא יכול לצאת מהבית כשהילדים ישנים ולחזור כשהם ישנים. יש לך עוד דברים בחיים. ולפני המעסיק – צריך לומר את זה לעצמך.

חירות – זה לדעת לחיות מהכסף שיש ולא מהכסף שאין (להימנע ממינוס, בשפה פשוטה).

חירות – זו היכולת לשתוק. לא להגיב על כל דבר. לבלום פה בשעת מריבה.

חירות – זו היכולת להתאמץ כדי למצוא נקודה טובה גם במקום שאיש לא רואה. וגם לומר אותה, בהדגשה. להביט בעין טובה על המציאות ולא ליפול לבור הנרגנות והתלונות, אלא לשמוח ולהודות וגם לדעת לתקן.

חירות – זה לא לצפור בזעם לנהג שהתמהמה שנייה מיותרת ברמזור, אלא לאותת לו בעדינות עם האורות.

חירות – זו היכולת לראות כל אדם לא כאמצעי, שעליו אפשר לשלוט, אלא כמטרה בפני עצמה.

רבי יהודה הלוי כתב: 'עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חופשי'. חירות אינה פסל, פסל החירות, אלא מהות. היא המיצוי של האישיות הפרטית והלאומית שלנו. חג חירות שמח".