אפרת ברזל נמצאת ברכבת ההרים הזאת של אחרי אירוע. והיא כותבת טור

מה זה,

שכולם ממשיכים להתנהג כרגיל, ואת עברת משהו, שלא רגיל בכלל.

את מדברת רגיל, ונראית רגיל, והולכת וחוזרת לשבע ברכות, רגיל, וכאילו מתפקדת, ויודעת שאלפי אנשים עברו את זה לפניך. חיתנו, חיתנו ילדים, לא רואים עליך,

אבל את לא מבינה, איך כולם ממשיכים להתנהג את העולם שכמנהגו. אנשים הולכים לעבודה, ומביאים ילדים לגן, קונים חלב, משלמים ארנונה.

אנשים חוצים כבישים והולכים על מדרכות, לוקחים חבילות מהדואר, קונים פיצוחים.

ואצלך,

המראות נראות שונה, אצלך הזמן עובד כרגע אחרת.

השמיים אחרים בצבעם התכלת, הצמחים, המכוניות, המוכרת בחנות, הכל זז אחרת, הקצב שונה, הרוח מזיזה עלים שונה.

הילדים שלך מדברים אליך ואת לא מבינה מה הם רוצים ממך, מה הם מבקשים להגיד.

הכל נראה מוזר.

השמלות של האירוע זרוקות על איזה קולב, אלה שלפני שבוע שמרת עליהן כמו אתרוג מהודר בשקית קשיחה עם ריץ' רץ', שלא יתלכלכו ושלא יתקמטו.

בצד זרוקות הנעליים מהשמחה, אלה שהלכת איתן באירוע, אלה שנפלת מהן וקיבלת מכה, אמיתי מה שאני כותבת, מכה כואבת. הן מכונסות שם בפינה של החדר, יש בך לבטח מעט רצון לנקמה בהן. שוב הן היטלו בך, נראו יפות ומתאימות בצבע אבל משקרות בנוחות שלהן ומכאיבות במקומות שכואבים.

מה זה הימים האלה, ש"פלשבקים" של תמונות באים אליך מהאירוע.

תמונות שמגיעות, כל אחת מהזווית שלה.

מה זה, הימים המוזרים האלה, שכל הסידורים האחרים נדחקים הצידה. תור לרופא שאת חייבת, אבל גם לא נורא אם לא תלכי, אינסטלטור שקבעת איתו, אבל לשניכם זה לא ממש דחוף, וממש לא נח.

ואת?

את צריכה לחזור להיות את, לתפקד, לעבוד, לכתוב, לדבר.

אבל את אדם בהלם.

את צריכה לנקות לפסח, אבל לא מזהה איך נראה סמרטוט.

את אמורה לעבוד בסדר הניקיון הרגיל שלך, זה שמתחיל כל שנה בארון חסר החמץ לחלוטין שמתחת לכיור באמבטיה, אין יותר שולי ממנו לכבוד פסח, יש בו ריח של תמרוקיה, אבל בו את תמיד מתחילה ומודיעה, בדרך כלל, בעיקר לעצמך, שהחלו טקסי ניקיון הפסח הזה. את אמורה לעבוד בסדר הניקיון שלך, זה שמנקז אותך בסוף, מכל המקומות השוליים, בסוף למטבח, את לא בקצב של עצמך, כי רק חיתנת, וגם לא בקצב המקל שסלחת לו מראש לעצמך. שום קצב.

ואת מכירה את כל המשפטים, של "תסגרי ארונות ותמכרי", של "תמיד בסוף הרי נקי", והם לא נשמעים משכנעים כלל.

מה אלו הימים האלה, שאת מנסה לזכור אם אמרת מספיק יפה שלום לכל מי שהתאמץ והגיע, אם לא שכחת אף אחד בהזמנות, ואיזה מזל שעוד אפשר היה להגיד חתונת קורונה.

מה זה שאת צריכה לחזור להיות אמא עם פחות ילדה אחת.

זו שהכי עוזרת לך בבית.

זו שאוספת לך את המילים הכתובות.

זו שעשית איתה הכי הרבה שעות בחודשים האחרונים של סידורים ופאות, בגדים, תיקים, מגבות, מדידות וסבונים.

זו שהתפוצצת מצחוק איתה כשכבר ממש נמאס לכם ממסעי הקניות המפרכים לקראת החתונה.

זו ששאלת אותה מאה פעם למה אסור להשאיר כלום לאחר כך, ולמה הכל צריך להיות מוכן לפני החתונה, מה יקרה אם תלכו יחד לקנות, דווקא אחרי, את הכפית ההיא שחסרה לכם.

זו שהמיטה שלה היתה ריקה כשחזרת בלילה אחרי החתונה.

מה זה הרגעים האלה, שבהם כל העולם ממשיך, ואת נשארת.

זה קורה אחרי לידה או אחרי אשפוז, או אחרי 7 ברכות של שבוע, או אחרי שבת עוצמתית, או אחרי נחיתה מארץ אחרת.

ואת מצד אחד רוצה שהרגעים האלה יישארו נצח, ומצד שני שואלת מה קורה לך.

מצד אחד חובבת שיגרה מבורכת, זו שסוף סוף התאפשרה, ומצד שני צמודה להרפתקה. לא כל יום חתונה.

מה זו רכבת ההרים הזו, בה את צריכה לפקח באחריות על כל כך הרבה שטחים.

מה זה שיש לי כל כך הרבה מה לעשות, ואני יושבת וכותבת טורים?