מדוע דיבר הקב"ה על קבלת התורה עוד לפני יציאת מצרים?

הכל התחיל באקראי. חתנו של כהן מדין יוצא לרעות צאן חותנו. הוא פוסע בעקבי הצאן, הוא מגיע בלי משים אל הר האלוקים חורב, וחווה את ההתגלות האלוקית הראשונה בחייו, מתוך הסנה הבוער באש. "ויאמר משה, ויאמר הנני".

המחזה הזה תופס אותו לא מוכן. משה מסתיר את פניו, כי ירא מהביט אל האלקים. רק אחרי זה הוא משיל את נעליו מעל רגליו ומקבל את השליחות הגדולה להוציא את ישראל ממצרים. אבל באותם רגעים מרוממים, משה גם זוכה לשמוע מפי הגבורה, את ההסברים על הגלות ועל הגאולה. באותו מעמד הוא לומד למה הייתה הגלות, ולשם מה אנחנו צריכים את הגאולה. 

פסוק אחד: "בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלקים על ההר הזה". כאן רמז לו הקב"ה למשה שעיקר מטרת יציאת ישראל ממצרים, היתה לשם קבלת התורה. 

ולכאורה, למה הוצרך השי"ת לומר זאת למשה רבנו עוד לפני שהתחיל בכלל התהליך? הרי הדרך עוד ארוכה. קודם הוא צריך ללכת אל פרעה. אחר כך יבואו עשר המכות. אחריהם היציאה ממצרים, אחרי זה קריעת ים סוף, ואז עוד ארבעים ותשעה ימים ורק אז מגיעים למתן תורה. מה היה העניין לומר זאת כבר בהתחלה?

התירוץ פשוט יותר מהשאלה: כבר באותו רגע, כשהגלות עטפה את בני ישראל מכל כיוון, כשהם לא יכלו לשמוע אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, כשהשחרור שלהם היה נראה – הדבר הכי חשוב בעולם; כבר אז מכריז השי"ת שיש רק מטרה אחת ביציאת ישראל ממצרים – לקבל את התורה.

כי חירות פיזית שאין עמה חירות רוחנית, אינה חירות. 

רגע לפני שהקב"ה הולך לשדד מערכות הטבע, להקשות את לב פרעה, לחולל את עשר המכות, להפלות בין מחנה ישראל למחנה מצרים, לקרוע את ים סוף – ולזעזע את העולם, כמו שנאמר: "שמעו עמים ירגזו חיל אחז יושבי ארץ" – הקב"ה מודיע ומגלה שכל זה למטרה אחת, בהוציאך את העם תעבדון וגו'.

נמצא שיציאת ישראל ממצרים היתה, כדי שבסופו של דבר הם יהיו בני חורין ממבחינה רוחנית.

* * *

בזמנינו, החלוקה ברורה מאוד. חג הפסח מסמל את החירות הגופנית, היציאה הפיזית ממסגר מצרים. לעומת זאת חג השבועות, מסמל את החירות הרוחנית. הימים שבינתיים הם הימים המקשרים ביניהם, הם ימי הכנה לקבלת התורה.

ולכאורה, למה ישראל היו צריכים להמתין כל כך הרבה זמן? הרי הם רצו לקבל את התורה? הם ספרו את הימים בכיליון עיניים, ולמה אם כן המתין הקב"ה 49 ימים מצאתם ממצרים? 

מובא בחז"ל משל על זה: לבן מלך מוכשר שנפל למשכב. הוא עזב את הלימודים והוטרד ברופאים. כעבור תקופה, הבריא הילד. ביקש המלך לשלוח אותו להמשיך ללמוד. אך הפדגוג – המורה – הסביר למלך שהבן עדיין לא כשיר לחזור ללמוד. "טרם הגיע זיוו של בנך". עד שעברו עוד כמה ימים שהתחזק, אמר לו "עכשיו הגיע זיוו של בנך". 

כך ישראל במצרים, "ואתכם לקח ה' גוי מקרב גוי". בתחילה היה מצב רוחני ירוד – "מה הללו עובדי עבודה זרה אף הללו עובדי עבודה זרה". היהודים היו שקועים במ"ט שערי טומאה. כמו שמצאנו בשם האר"י הקדוש, שאם היו ישראל נשארים במצרים עוד רגע אחד, היו מגיעים לשער החמישים של הטומאה, ולא היו יכולים לקבל את התורה. לכן, נזקקו בני ישראל לעבור תהליך. לצאת כל יום משער אחד של טומאה ולעלות לשער אחד של קדושה, עד שעברו מ"ט יום וכבר היו ראויים לקבל את התורה.

וידועים דברי הרמב"ן בפרשת אמור, כי ימי ספירת העומר, יש להם קדושה, וקדושתן כעין קדושת חול המועד. ולכאורה צריך להבין, וכי בגלל שיש יום טוב לפניהם ועוד יום טוב לאחריהם – יהיה בהם קדושת חול המועד? 

אך הביאור בזה הוא, שימי העומר הם ימי הכנה לקבלת התורה. זה לא מקרי. יש כאן מהלך אחד ארוך מהחירות הגופנית של פסח, ועד לחירות הנפש של שבועות. כל הימים באמצע הם המקשרים והמכינים לקבלת התורה. נמצא שימי הספירה הם ימים של התעלות והתבוננות בייעודו של האדם עלי אדמות, ולדעת כי אדם לעמל יולד, עמלה של תורה.

הדבר רמוז בקרבנות בפסח, כי בפסח מקריבים מנחת העומר, שהיא מנחת שעורין - כדי להתיר את השעורה החדשה; ואילו בחג שבועות מביאים מנחת חטים, שתי הלחם. השעורה – היא מאכל בהמה. לעומת החיטה שהיא סמל למאכל האדם.

ומכאן אנו לומדים את היסוד - חירות גופנית, גם הבהמה רוצה. אבל העיקר ביציאת מצרים, הוא החירות הנפשית, חירות שרק אדם מעלה מבין אותה ומשתוקק אליה. אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.

חג הפסח נקרא גם חג האביב. הזמן גרמא. בפסח יש פרחים באילנות. אך זה רק רגע קצר. כי בסיןון הפריחה כבר נגמרת. כל הפרחים נופלים ובמקומם באים הפירות. רמז יש לנו כאן: לא העיקר הפרחים, אלא העיקר הפירות המעשיים – העיקר הוא קבלת התורה.

* * * 

אחי ורעי, בימים אלו אלינו להתכונן היטב לקראת חג הפסח, בעיקר ברצון לצאת לחירות רוחנית. בעניין זה כתב מרן החיד"א בספרו "לב דוד" (פרק ל') בשם זקנו ה"חסד לאברהם" שכתב: "ומי שיש לו עיני בשר, יכון לקראת אלוקינו, וייטיב מעשיו ל' יום קודם הפסח. ובפרט בליל התקדש החג יעורר לבו ורעיוניו, כי בלילה הקדושה הזו בחסדיו הרבים הוציאנו משיעבוד הסטרא אחרא (-צד הטומאה), והיתה מסילה לידבק בו יתברך ובתורתו". 

וכך הוא מבאר את מה שאמרו "חייב אדם להראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", חוץ מהטעם הפשוט, שאילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, עדיין אנו ובנינו משועבדים לפרעה במצרים, יש כאן גם ביאור חד ותובעני: "כי ממש אנחנו עצמינו היינו משועבדים בסטרא אחרא, והקב"ה מידי שנה בשנה מוציאנו מעט מעט, ומביאנו לקדושה, עד שבליל פסח כולנו בני חורין. וכל זה נמשך מיציאת מצרים".

חסידים מספרים משמו של הרבי ה"ישמח ישראל" מאלכסנדר זצ"ל, שהיה מכריז כל שנה בפתיחת הסדר: "מי שלא מאמין שבמהלך סדר פסח הוא יכול להפוך מעובד עבודה זרה לצדיק גמור – הרי שהוא ה'בן הרשע' של ההגדה שמוציא את עצמו מן הכלל". עד כדי כך.

ועוד כתב בספר "פלא יועץ" (ערך חמץ): "כדי לבער רוח הטומאה מעליו לגמרי לא מספיק בדיקה וביעור החמץ לחוד, אלא כתבו המקובלים שמשלושים יום קודם פסח צריך ליתן לב ללכת בדרך טובים, ולקיים קצת דרכי התשובה, ואז הקב"ה בכל לילה מוציא חלק נשמות ישראל מתוך הקליפות, הכל לפי מעשיו של אדם ולפי הכנתו, עד שבליל התקדש חג עומדים מבחוץ בני חורין, וזהו בחינת יציאת מצרים שיש מדי שנה בשנה... וזהו עיקר שמחתינו על גאולתנו ועל פדות נפשינו. 

"אבל אם לא עשה הכנה מקודם ולא נזהר בחמץ כראוי, לשמחה מה זו עושה? והכל תלוי לפי מעשיו, ולפי זַכות נשמתו ולפי הכנתו.

"וביותר צריך להתעורר בתשובה באלה השלושים יום קודם פסח, כי עינינו תכלינה אל ציפיתינו. צפינו למאמר חכמי ישראל שאמרו: 'בניסן נגאלו ובניסן עתידים ליגאל', והן בעון הניסני"ם (-חודשי ניסן) נראו בארץ זה כמה מאות שנים, ואנחנו לא נושענו, ובוודאי שבהתקרב הימים האלה רחל מבכה על בניה, וה' ממרום ישאג וממעון קדשו ייתן קולו, שאוג ישאג על נוהו, וכל צבא המרום ומשיח צדקנו יושבים ומצפים בשבעה עיניים לראות אם הגיע קץ הפלאות, כי עת לחננה כי בא מועד. 

"לכן חייב כל אדם להתעורר ולעשות כל אשר בכוחו לעשות, ולשפוך נפשו לפני ה' יום ליום ולילה ללילה על הגאולה, אולי ימצא עת רצון ויתעשת האלקי"ם השומע תפלת כל פה וישמע קול תחנוניו ... וסוף הכבוד לבוא, ויזכה ויראה בנחמת ציון".

הקדוש ברוך הוא יזכנו לחירות אמיתית, רוחנית וגשמית בכל העניינים ונזכה לביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.