כתבות מגזין

המשפחה שהקימה בית כנסת בסלון: "במשך 13 שנים לא התארחנו בשבתות"

הכירו את משפחת שטיינברג מכרמיאל שמאגדת סביבה קהילה ייחודית של חוזרים בתשובה, ומנהלת בית כנסת ייחודי – בתוך הבית. וכיצד נראה אצלם ליל הסדר?

אא

היה זה לפני למעלה מעשור, בערב פסח, כאשר נערה צעירה שהגיעה לארץ מעיר מסוגרת בהרי אורל, ביקשה להתארח אצל משפחת שטיינברג מכרמיאל בליל הסדר. הנערה הזו, שכמעט לא הכירה את היהדות, המשיכה לשמור על קשר הדוק, לאחר כמה שנים היא התחתנה, הפכה לאמא, וכיום יש לה בלי עין הרע לא מעט ילדים מתוקים. גם בעלה, שהתארח אצל השטיינברגים לפני שנים רבות, כבר הפך מזמן לתלמיד חכם השוקד על תלמודו.

אנשים נוספים שהתארחו אצל משפחת שטיינברג בקביעות בליל הסדר, שנה אחרי שנה, כבר מארגנים בעצמם סדרים לאנשים אחרים ומקרבים אותם; התאומים שנימולו אצלם לפני 15 שנה, מתחילים את דרכם בעולם הישיבות; והמשפחה שהגיעה לערוך אצלם את הסדר כמעט ישירות מנמל התעופה, כבר השתקעה בקהילה בעיר חרדית והפכה לחלק מהקהילה המקומית.

אי אפשר לומר 'ליל הסדר' בכרמיאל, מבלי לדבר על משפחת שטיינברג - המשפחה שמארחת בביתה מידי שנה עשרות אנשים, רובם בתהליכים של התקרבות לדת, אם כי הרקע שלהם שונה ומגוון. כולם יושבים סביב שולחן אחד, בביתם של השטיינברגים, ומרגישים לגמרי כמו בבית.

 

מאודסה לישראל

קוראים לה מרים שטיינברג, אבל פעם קראו לה בשם הלועזי 'מרינה'. "גדלתי באודסה – עיר תוססת וצבעונית", היא מספרת על ילדותה, "התגוררו שם עשרות, אם לא מאות אלפי יהודים, אך בדורי רק מעטים מאוד שמרו תורה ומצוות, תחת השלטון הסובייטי – עוין היהדות".

כילדה זוכרת מרים בעיקר את ביקוריה אצל סבתה, שהתגוררה בעיר קטנה מאוד, במרחק של כחמש שעות נסיעה ברכבת איטית ולא מאווררת. "זו הייתה רכבת שתמיד הייתה דחוסה באנשים מיוזעים, בכל עשר דקות היא הייתה עוצרת כדי להוריד ולהעלות נוסעים מכל תחנות הכפרים והעיירות שעל הדרך", מתארת מרים. "אפשר לומר שמסבתא קיבלתי את הבסיס של היהדות, כי אמנם היהדות שלה לא הייתה מלומדת, אבל היא הייתה מאוד רגשית, אמתית וכנה. ביקרתי אצלה בכל הזדמנות אפשרית, הרגשתי ששם נמצאת האמת".

ב-16 השנים האחרונות מתגוררת מרים עם משפחתה בכרמיאל, העיר הצפונית והשקטה. "ילדיי זכו ברוך ה' לחוות ילדות שונה משלי", היא אומרת בסיפוק. "רובם גדלו כאן, בכרמיאל, והם רואים סביבם הרבה תורה, חסד, ידידות ואכפתיות. גם בבית שלנו אנו משתדלים תמיד להבליט רק את הטוב, ולא קשה לראות אותו, כי הוא נמצא ממש בכל מקום".

אבל זה לא תמיד היה ככה, כי עד שהגיעה משפחת שטיינברג לכרמיאל, עברו עליה לא מעט תחנות. "בתחילה בעלי שירת בצבא, ובאותם ימים גרנו בקריית ארבע, בירושלים ובשבות רחל. כשהוא עבר ללמוד בכולל, עברנו דירה למעלה עמוס, ואז הגענו למסקנה שהגיע הזמן לתקן את טעויות העבר ולבנות את  משמעות העתיד, אז יצאנו לרוסיה וחזרנו למעלה עמוס, קפצנו לשנה וחצי לטלזסטון, ושוב חזרנו ולמעלה עמוס, ואז הגענו לצפון ונחתנו בכרמיאל".

זה שינוי משמעותי, מה הוביל אתכם להצפין?

"זה לא היה במפתיע, גם לא במקרה. הרב אליעזר קוגל, ראש ישיבת שבות עמי, שבעלי למד אתו בבקרים, הציע לנו להשתתף בבניית קהילת בעלי תשובה רוסיים בכרמיאל, וזה דיבר אלינו  מאוד. החלטנו ללכת על זה, זה היה נראה לנו אתגר מעניין. לא סתם כינינו את הקהילה שהקמנו בשם 'קרן עמי' – זהו שילוב שנוצר מהמילים 'קרן אורה' – שזו הישיבה בכרמיאל שייסד רב העיר ועומד בראשה, ו'שבות עמי' – הישיבה של הרב קוגל".

איפה הילדים שלכם בכל הסיפור?

"כשיצאנו לרוסיה היינו זוג צעיר עם בננו הבכור, חזרנו משם עם 'מקדמה' לבת חדשה, אך ההיריון הסתבך לדעת הרופאים, והם גרמו לנו לחפש את עצות הרבנים. אני חייבת לציין שהייתה זו חוויה אמתית לבקר אצל הרב יצחק זילבר זצ"ל – הרב שליווה באותם ימים את עולי רוסיה. הכרתי אותו עוד לפני חתונתנו, אך כשהגענו אליו כדי להתייעץ על ההיריון, זו הייתה הפעם הראשונה בה ביקרנו בביתו. הוא היה אדם גדול ופשוט גם יחד. היה מאוד טבעי לאהוב אותו ולקבל את דבריו. לאחר מכן נולדה הבת שברוך ה' הייתה בריאה ושלמה, ואז הצטרפו ילדים נוספים למשפחה. כיום הילדים שלנו כבר גדולים, והבן השני בעצמו הגיע להתגורר כאן בכרמיאל, כדי לעזור לנו בפעילות הקירוב ובלימוד התורה עם בני הקהילה. מרגש לחשוב שאנו מתחילים לגדל כאן דור שני".

 

בית שהוא בית כנסת

כשהם הגיעו לכרמיאל, הם כבר היו עם חמישה ילדים, ואז נולדו הקטנים. "ברוך ה' יש לנו משפחה גדולה", אומרת מרים, "אבל אני לא סתם מציינת את זה, אלא רוצה להדגיש שזוהי הסיבה שהובילה אותנו לרעיון של הקמת בית כנסת ביתי ומשפחתי – בתוך סלון הבית שלנו. הרי אנחנו לא משפחת אדמו"רים, ובוודאי רחוקים עדיין מרחק רב מלהקנות לאחרים השגות גבוהות. אלא היה כאן רעיון אחר – רצינו לחלוק עם אנשים את חוויות החיים שלנו ככל שניתן, כל עוד הצניעות לא חוסמת. רצינו להעביר לקהילת בעלי התשובה שהכרנו והדרכנו את המסר הפשוט: 'אם השטיינברגים יכולים – אז גם אתה יכול'".

בוודאי לא פשוט להפוך את הבית שלך לבית כנסת, בפרט במצב בו הוא מלא בקטנטנים...

"ברור שלא קל, גם בלי לדבר על ניהול בית הכנסת עצמו. מספיק להבין שברגע שיש לך בית כנסת, שפתוח כמעט 24 שעות ביממה, הבית חייב להיות פתוח כל הזמן, אין שום פרטיות, ובלילה זה קצת מלחיץ. מכיוון שהבית הוא בית כנסת, אנו גם לא יכולים לצאת לשבתות, ובעצם במשך כל 13 השנים האחרונות לא התארחנו כלל, ותמיד היינו בבית.

"אבל שום דבר לא הבהיל אותנו. הרי כל החיים שעברו עלינו לא היו קלים, ודווקא בגלל זה הרגשנו שאנו רוצים לתת השראה לאנשים שנמצאים בתחילת הדרך של החזרה בתשובה, להראות להם שגם אנחנו עברנו ניסיונות דומים, ולהמחיש להם להיכן אפשר להגיע. יש גם הרבה מאוד נושאים שקשה להבין בתיאוריה, וצריכים פשוט לפגוש אותם ולראות מקרוב. כמו שמירת שבת, חינוך ילדים, השתלבות בחברה החרדית, ועוד. כל אלו דברים שכל אחד שמתקרב ליהדות, נתקל בהם עוד הרבה לפני שמתעוררות אצלו שאלות על ארבעת חלקי השולחן ערוך. מאז שהקמנו את הקהילה ואת בית הכנסת בתוך הבית, אנו מצליחים להעביר מסרים גם בלי להשמיע אותם בקול.

"כמובן שהתחלנו בקטן", היא מדגישה, "אבל מאז זכינו לכמות בלתי נתפסת של סייעתא דשמיא. הצלחנו להתחיל מכלום ולהגיע לבית כנסת מיוחד במינו, שמקובל ואהוב, ושאפילו קורונה לא יכולה עליו".

מיהם אלו שמשויכים לקהילה שלכם? עולי רוסיה?

"אמנם בתחילה, בתמימות מוחלטת, חשבנו שמשימתנו תהיה מוגבלת ותתרכז רק ברוסים", נזכרת מרים, "אבל עם הזמן והניסיון, התברר לנו שיש לנו הרבה מה לתת לאחרים, גם לכאלו שאינם משתייכים רשמית לציבור עולי רוסיה. בזכות הגישה המחודשת שאימצנו, זכינו לכך שרב בית הכנסת הוא הרב בנימין הכרמי - תלמיד חכם, בן לשושלת רבנים מפוארת, שאינה קשורה כלל לרוסיה. הוא דרשן אהוב שמבוקש מאוד גם בקהילות האחרות בעיר. נוסח התפילה אצלנו הוא נוסח אשכנז, כי זה הנוסח של בעלי, אבל ברור שאם מישהו מוסיף תוספות מנוסחים אחרים, כל המתפללים מחכים לו, מתוך הבנה וכבוד הדדי.

"הקורונה הביאה איתה שינויים רבים בתפעול של בתי הכנסת ובסדרי העדיפויות. כיום מתקיימים אצלנו שני מנייני שחרית ומנחה-מעריב כל יום. יש גם חברותות סביב השעון. עד לקורונה הגיעו גם נשים להתפלל, אך עזרת הנשים שלנו ספגה מכה קשה בגלל הקורונה, ועכשיו רק מעטות באות לתפילות".

מהו החלק שלך בבית הכנסת?

"עד לקורונה התקיימו אצלנו בקביעות שיעורי נשים, וזה היה אחד התפקידים הקלים והנעימים לביצוע. אני מקווה בעזרת ה' שהשיעורים הללו יתחדשו בקרוב. מעבר לכך, מה שנדרש ממני הוא בעיקר לארח – לדאוג שיהיה תמיד כיבוד לאורחים החשובים שלנו, לשמור על ילדים שהגיעו לשחק בחצר ולהתעניין בשלומם של בנים שבאו ללמוד בבית הכנסת מיד אחרי החיידר או בית הספר. לפני הקורונה גם ארגנו בחצר שלנו אירועים של חתונות. זה היה מרגש כל כך, כי בדרך כלל היה מדובר בחתונות של כאלו שהתפללו אצלנו והיו חלק מהקהילה שלנו. מדהים ללוות אנשים לאורך הדרך ולראות איך שהם מקימים בית יהודי. אין שום דבר שיכול לשוות להתרגשות הזו".

מרים  מציינת שאחרי שנים בהן היא אמנם עבדה סביב השעון, אך בפועל הייתה רק בתוך הבית (או בית הכנסת), היא הרגישה מותשת. "בשנתיים האחרונות עשיתי שינוי בחיי ויצאתי לעבוד כסייעת בגן לילדים מיוחדים. אני עובדת רק בבקרים, כך שבית הכנסת לא מפסיד מכך, ואני מצליחה קצת להתאוורר".

 

בוחרים לחיות

בימים אלו עובר בית הכנסת ניקיון יסודי לקראת פסח. מרים בטוחה שיהיה מרגש במיוחד להתפלל את תפילות החג סוף-סוף בתוך בית הכנסת, אליו הם התגעגעו כל כך בתקופה בה היה סגור. "אבל גם מעבר לשימוש הרשמי של בית הכנסת", היא מוסיפה, "אנו משתדלים לשדר לאנשים את המסר שהם יכולים תמיד לבוא לדבר אתנו, ואנו שמחים לשמוע אותם.  זהו דבר שחשוב לכולם - לנשים, לילדים, ואולי קשה להאמין, אבל גם גברים זקוקים לכך שיאזינו להם. בעלי ואני דוברי רוסית ועברית, אבל יש אצלנו במניין גם דוברי אנגלית וספרדית, כך שנוצר כאן בליל של שפות. מצד שני, גיליתי לא פעם שהשיחות שאני מקיימת עם נשים שרוצות להתקרב, גולשות לפעמים לזמן התפילה, וזה בעייתי, אז קיבלתי על עצמי שלא לדבר בתוך בית הכנסת. אם מישהי רוצה לשוחח איתי, אני מסבירה לה שיש לעשות זאת בחצר, או להיכנס לחדרי הבית. בבית הכנסת רק מתפללים".

איך אתם מתכוננים לקראת ליל הסדר?

"ליל הסדר על פי רוב היה המשימה של השנה שלנו, היו בו כל כך הרבה הלכות ודאגות, הכל במידה גדושה. מטבע הדברים, הגיעו אלינו גם אורחים רבים – כ-40 מידי שנה. המקום היה דחוס, ממש צר מלהכיל. בכל פעם מחדש היו כאלו שרצו לבוא, אך נענו בשלילה, והיה בזה משהו מאוד מתסכל. מצד שני, היה ברור לנו תמיד שיש אנשים שזקוקים לנו יותר, וכאלו שזקוקים פחות. בכל שנה מחדש היו משפחות שכבר התקדמו, פיתחו יחסים טובים עם משפחות אחרות ובחרו להתארח אצל החברים החדשים. ברוך ה' יש גם כאלו שהתמלאו בביטחון והרגישו שהם מסוגלים לעשות את הסדר לבדם. מבחינתנו זוהי נקודה גדולה של סיפוק, כי לכך בדיוק שאפנו מההתחלה".

מרים מציינת כי לאורך כל השנים הם נהנו מאוד לארח, אך תמיד חלמו על היום בו הם יעשו סדר לבד, רק עם בני המשפחה. "אז הנה, בשנה שעברה הגיעה הקורונה וסיפקה לנו את ליל הסדר המיוחל – רק המשפחה. היה טוב, אבל השנה היה ברור לנו שבשום אופן לא נחזור על כך. מיהרנו להתחסן ברגע שהייתה אפשרות, מתוך הכרה ברורה בכך שאנחנו לא מוכנים לסכן אנשים שבאים אלינו להתארח ולהתפלל. בכל זאת החלטנו השנה לארח עשרה אורחים בלבד, מלבד בני המשפחה. עם זאת, אנו לוקחים בחשבון שברגע האחרון יכולים להתווסף עוד אורחים, ללא הודעה מוקדמת. ניסיון של 13 שנים בניהול בית כנסת בתוך הבית, הכין אותנו לכך שתמיד יכולות להיות הפתעות".

הכל נשמע כל כך אידיאלי, אבל אני בטוחה שיש גם קשיים בפעילות הזו...

"נכון, יש קשיים, ואנחנו לא מתעלמים מהם", משיבה מרים, "אנחנו משתדלים לנצל את חיינו לעניינים שנראים לנו חשובים ולא מקריים. הלכנו, מה שנקרא, על בטוח - על המשפחה, על החברים, על התורה. גם שיש כישלונות, והיו הרבה כאלה, אנחנו לא מאבדים תקווה, לא מספידים את עצמנו ולא מפסידים את השאיפות".

המשבר האחרון עמו הם התמודדו היה ממש לאחרונה, לפני כחודש, כאשר נפטרה אישה צדיקה, תושבת העיר, אמא לשמונה ילדים, ששימשה גם כמורה של בנותיה של מרים. "זה כאב לנו מאוד, כי היא הייתה ממש חלק מאתנו. כל הקהילה וגם אנשים מחוץ לגבולות הקהילתיים, הגיעו אלינו כדי לתמוך, אבל ערב חג עכשיו, בואי לא נדבר על הנושאים העצובים".

ומה עם תושבי העיר שאינם דתיים? איך הם מתייחסים לבית הכנסת שלכם? האם אינם חוששים מהדתה?

"חשש להדתה?" מתפלאת מרים, "ממש לא. בעלי, כפי שציינתי, הוא תלמיד של הרב אליעזר קוגל, ראש ישיבת שבות עמי. הרב קוגל הוא אדם עניו וטוב לב, ממשיך דרך אמתי של רבי אריה לוין זצ"ל, שכידוע היה אהוב על הבריות ומוערך על ידי כולם. גם אנחנו משתדלים לדמות לו וללכת בדרכיו. אנחנו אוהבים מאוד את השכנים שלנו, גם אלו שלא באים להתפלל אצלנו. אנחנו מכבדים אותם ולא מתנכרים, אלא בדיוק להיפך – מנסים לקרב אותם אלינו. למה שיחששו מהדתה, אם ברור שאנחנו לא מאיימים ולא כופים שום דעה על הזולת, אלא מושיטים יד לשלום?"

היא עוצרת לרגע, ואז מוסיפה בנימת סיפוק: "אנחנו מנצחים את הקורונה ואיתה כל מחלה שה' שם במצריים. אנחנו חוזרים לחיות, בוחרים בפסח, בוחרים בקדוש ברוך הוא".

תגיות:בית כנסתליל הסדר

כתבות שאולי פספסת

הידברות שופס

מסע אל האמת - הרב זמיר כהן

60לרכישה

מוצרים נוספים

מגילת רות אופקי אבות - הרב זמיר כהן

המלך דוד - הרב אליהו עמר

סטרוס נירוסטה זכוכית

מעמד לבקבוק יין

אלי לומד על החגים - שבועות

ספר תורה אשכנזי לילדים

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה