למה אנחנו מתכוננים כל כך הרבה בשביל ערב שנגמר כל כך מהר?

מסופר על אדם אחד שצעד בסופרמרקט השכונתי, ולצידו עמדו אמא וילדה בת שלוש, שישבה בתוך עגלת הקניות.

כאשר הן עברו ליד מדף הממתקים, הילדה ביקשה "ממתק" והאם אמרה: "לא!".

הילדה התחילה ליילל, לצעוק ולהקים מהומה, אבל האם שמרה על שלוות רוחה, ורק אמרה בנחת: "אוקיי, רחלי, נשארה לנו רק עוד חצי שורת מדפים של ממתקים, תיכף נסיים כאן, אל תתרגזי, רק עוד טיפה".

הן סיימו את שורת הממתקים והמשיכו הלאה, תוך דקות הגיעו לשורת המדפים עמוסי העוגיות והוופלים.

הילדה החלה לצעוק ולדרוש עוגייה. האם סירבה לקנות לה.

הילדה התחילה לרקוע ברגליים ולהשתולל, אבל האם לא איבדה את העשתונות: "די רחלי, די, אל תתרגזי. לא נשאר לנו עוד הרבה.עוד שתי שורות ואנחנו מסיימות את הקניה. תהיי סבלנית, רק עוד טיפה".

כשהגיעו אל הקופה כדי לשלם על המצרכים, נתקל מבטה של הילדה במסטיקים הצבעוניים שליד הקופות.

היא דרשה בתוקף מסטיק.

כשאמה השיבה בשלילה, עשתה שם הילדה סצנה קולנית של בכי וצעקות והאם דיברה בקול רגוע ושקט: "רחלי, לא להתרגז. אנחנו תכף מסיימות כאן, חמש דקות ואנחנו בחוץואז ניסע הביתה ותוכלי לחטוף את התנומה שאת כל כך זקוקה לה".

האם סיימה לשלם ויצאה מהסופרמרקט אל מכוניתה.

האיש שהלך אחריהן והיה עד לכל שהתרחש, יצא בעקבותיה, הדביק אותה במחצית הדרך לאוטו ואמר לה בהתרגשות: "תסלחי לי, גברתי, לא יכולתי שלא לשים לב כיצד שמרת על קור רוחך, הוכחת איפוק ושליטה עצמית גבוהה ואני ממש מרגיש חייב להחמיא לך על הדרך שבה התנהגת עם רחלי הקטנה".

האם נתנה בו מבט מחויך ואמרה: "לקטנה קוראים תמי... רחלי זו אני".

* * *

"ערב פסח" - צמד מילים שמצליח לגרום לדפיקות לב מואצות אצל טובות נשות ישראל הצדקניות, על ילדיהן ובעליהן החוששים.

כמות ההכנות והסידורים, החל במרתון מתמשך שמתחיל איפה שהוא ב"אצלנו כבר אוחזים במטבח..." שפלטה אי מי ראשונה לחברתה, והצליחה להלחיץ, כמו באפקט ה"דומינו", את כל נשות ישראל, ועד המטלות שלא רוצות להיגמר עד להישמע הצפצוף המעדכן על כניסת החג הבעל"ט.

ערב חג שמשבש לא מעט ולרוב גם לא מאפשר יותר מידי זמן להכנות הנפש והרוח כפי שהיינו מייחלים, ואז בדיוק מגיע הרגע לו חיכינו שבועות - ליל הסדר.

הלילה הגדול והמשמעותי, שחולף תוך זמן לא רב ומלבד טעם המצות, היין ושאר מטעמים, משאיר אותנו עם טעם בפה של עוד... איך זה עבר כל כך מהר?...

ליל הסדר כהרצאת טד

"אין צו אלא לשון זירוז,מיד ולדורות", כך פותח רש"י את ביאורו בפרשת צו.

מה החשיבות של הזירוז למצווה? לכאורה, התכלית היא עשיית המצווה בשלמותה. לא היה מוטב לעשות דברים יותר לאט ויסודי? לשמוע הרצאה מעמיקה וארוכה על פני "טעימה" מלומדת של "הרצאת טד" זריזה?

רש"י בא להדגיש כי חשיבות יתירה ישנה לזירוז ולאופן שבה מתבצעת המצווה. אי אפשר להגיע לשלמות המצווה ללא ההכנה הראויה, והזירוז של הביצוע הוא חלק מההכנה.

אין מועד שלקראתו מרבים עם ישראל בהכנות כחג הפסח.

מאמץ אדיר מושקע בניקיון וקרצוף לכבוד החג, גם ממון רב נשפך בכדי להדר בצרכי החג ללא שום חשש חמץ שידבק...

על חשיבות ההכנה לחג זה ניתן ללמוד גם מכך שהתורה ציוותה שאכילת הפסח עצמה בעת יציאת מצרים תהיה בחיפזון. זמן אכילת הקרבנות שונה מקרבן לקרבן, אולם אין לך זבח שזמן אכילתו הוא פחות מיום ולילה, מלבד קרבן הפסח שנאכל בלילה בלבד והנותר ממנו עד בוקר נפסל ונשרף.

אולם אף על פי שזמן אכילת הפסח היה בחיפזון בי"ד בניסן, ההכנות לקראת כך החלו מן העשור לחודש והציווי על כך נמסר לעם ישראל עוד קודם לכן, כבר מראש חודש ניסן.

גם בעניין המצה אנו רואים כי נדרש ביצוע זריז - שתאפה בחיפזון ובזריזות, אך מאידך העבודה המקדימה דורשת תכנון רב והכנה, כמו שימור החיטים ו"מים שלנו" קודם לכן.

בחז"ל מובא כי דווקא ההכנה המתמשכת היא זו שעמדה להם לישראל ואפשרה את גאולתם ממצרים: "ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים, מה שלא ציווה כן בפסח דורות? היה רב מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר "ואעבור עליך ואראה והנה עיתך עת דודים" - הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו, ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר "ואת ערום ועריה", ונתן להם שתי מצוות...".

לדברי המדרש היה צורך לתת לעם ישראל "להתעסק" במצוות כדי שיוכלו להיגאל.

אין מה להשוות בין מצוות שנעשות בחטף, לבין מצוות שקדמו להם תכנון מתאים והכנות מרובות.

למעשה, ההשפעה העמוקה על האדם נוצרת רק מקיום מצוות מתוך הכנה.

ה"שפת אמת" מסביר ששורשה של המצווה היא בגבהי מרומים, ולאדם אין אפשרות להתקשר למצווה אלא אחר ההכנות הראויות לקראתה. זו הסיבה לדבריו שהוצרכו בגללה ב"פסח מצרים" לקחת את הקרבן בעשור לחודש, והציווי על כך היה עוד קודם לכן מראש חודש. גם הרמב"ן (ספר הגאולה) כותב על דרך זה "כי הקב"ה מזומן להיטיב לפי הכנתם לקבל הטוב".

כך גם השיב רבי עקיבא לשאלה "רבנו, עד כאן?", ששאלו תלמידיו בעת שהרשעים הוציאהו להורג וסרקו את בשרו במסרקות של ברזל ואף על פי כן לא הפסיק מדבקותו בשכינה וקרא קריאת שמע.

תגובתו היתה ש"כל ימיו חיכה לרגע זה".

כל ימיו היו בעצם מבחינתו מסכת ארוכה של הכנה לקראת הרגע הגדול והנשגב הזה, ואין פלא שבבוא העת הוא יכול לעמוד בו בהצלחה רבה ולקדש שם שמים.

משמעות ההכנה הטובה והארוכה היא להגיע לשלמות ותפוקה גבוהה ומוצלחת יותר בביצוע המשימה - המצווה.

היא הנותנת. ככל שזמן קיומה ומשך ביצוע המצווה הוא קצר, לכן נדרש האדם להתכונן לקראתה יותר. ככל שהתכנון יהיה ארוך ומדויק יותר, כך המצווה עצמה תוכל להיות מתומצתת, יעילה וזריזה יותר.

קשה באימונים - קל בקרב

הזירוז במצווה עצמה, החיפזון, הוא בעצם סמל לכך שההכנה הושלמה כיאות, בצורה המעולה ביותר.

אירוע ש"מסתיים מהר" משמעותו שהוא בעצם "מקצועי" יותר. שההכנה שקדמה לו "עשתה את העבודה". גמגומים ועיכובים בביצוע מעידים על חוסר הכנה ובשלות לאירוע עצמו. גם שוחטים ומוהלים טובים, כידוע, הם אלו ש"חותכים" מהר...

כל עבודת הקרבנות, שמייצגת את חומש ויקרא – "ספר הקרבנות", מביעה אף היא את הרעיון של חשיבות התהליך.

במקום להקריב את האדם עצמו על חטאו, אנו לוקחים קרבן ועושים בו "כאילו". מכוונים שהקרבן הוא "אנחנו", שראויים לשחיטה על העבירות, ונוהגים בו כ"קרבן" של המעשים שלנו.

התוצאה עצמה משמעותית פחות. להקב"ה אין כל צורך ועניין בפולחן של קרבן. המטרה היא בעצם התהליך, ההכנה להקרבה שמשמעותה המחשה על הקרבן שמביאה לשבירה וחרטה של האדם על מעשיו הרעים. 

כמה הכנות נעשות לפני חתונה משפחתית - בשביל כמה שעות ספורות...

כמה הכנות ישנן בערב חג - בשביל כמה שעות ספורות...

אבל זהו רק ה"מאני טיים", שבו ניתן לקצור את תוצאות ההכנה.

אותה הכנה שאנו עושים ברוטינה מתמשכת במקרה הטוב, ובקיטורים ועצבים במקרה הפחות טוב, היא בעצם אולי החלק העיקרי והמשמעותי ביותר. היא זו שמחברתאותנו לרובד הרוחני של הביצוע שאחרי, היא המעצימה ומכינה כלים לקבלת השפע האלוקי שממתין לרגע קצר וזריז אחד.

יתכן שערב פסח הוא גם הזדמנות לשיעור עבורנו, עד כמה עלינו ללמוד להכיל גם את התהליך, ולא רק לצפות לתוצאה הסופית. למצות אותו ולנסות להפיק ממנו את מירב התועלת וההנאה, נוכח האתגרים וההתמודדויות הייחודיים לערב חג. 

הרב אבי אברהם הוא יועץ ומטפל, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה