לאה יוסופוביץ: "לא תאמינו, בשנה שעברה הסבנו לסדר עם הנשואים והנכדים"

בליל הסדר בשנה שעברה, בו הסבו תושבי מדינת ישראל באופן מצומצם, עם משפחות גרעיניות, ערכה לאה יוסופוביץ בביתה שבמושב חמד ליל הסדר רב משתתפים. לקחו בו חלק, בנוסף לילדיה הרווקים, גם הנשואים והנכדים, כאשר כולם יושבים יחד סביב שולחן גדול ומפואר. "עשיתי זאת באופן חוקי בהחלט", היא מדגישה, "שכן בשנה וחצי האחרונות מתגוררים ילדיי הנשואים ביחידות דיור בתוך ביתי הפרטי, מה שאומר שהם לגמרי חלק מהמשפחה הגרעינית שלי".

למי שאינו מבין, היא ממהרת להסביר: "לא תמיד זה היה כך. עד לפני כשנתיים התגוררנו בראשון לציון, ואילו ילדינו הנשואים התגוררו בערים אחרות. בשלב מסוים רכשנו נחלה במושב חמד והקמנו עליה את בית החלומות שלנו, יחד עם שתי יחידות דיור שתוכננו לצורך אירוח או השכרה. אלא שהדברים שהתרחשו לאחר מכן היו שונים לגמרי מהתכניות הראשוניות שלנו – בעלי נפטר באופן מפתיע ואני נשארתי לבדי בבית הגדול. בשבוע של השבעה היו כל ילדיי אצלי, אך מיד לאחר מכן הם הודיעו לי שהם לא חושבים לחזור לביתם, אלא באים להתגורר ביחידות הדיור שלנו, יחד עם ילדיהם. מאז אנו חיים יחד, כמו משפחה אחת. אני זוכה להיות עם הנכדים בכל יום, והידיעה הזו שהאנשים היקרים לי ביותר בעולם נמצאים איתי יחד, מעודדת אותי כל כך. היא זו שגם נותנת לי כוח להתמודד עם חסרונו של בעלי, שממשיך להיות כל כך מורגש".

(צילום: shutterstock)

ילדת קיבוץ

המעניין בסיפורם של לאה ובני משפחתה, הוא שדווקא כילדה היא גדלה בקיבוץ. "נולדתי במעברה ברמת אליהו", היא מספרת, "זה היה אחרי שהוריי עברו מטוניס לצרפת ואחר כך עלו לארץ. כשהייתי בת שנה החליטו הוריי לעבור להתגורר בקיבוץ, ומכיוון שהיה חשוב להם לבחור קיבוץ דתי הם בחרו בבארות יצחק. אנחנו, הילדים, נדרשנו להתרגל לחיי הקיבוץ".

חמשת ילדי המשפחה הכירו עולם שונה לגמרי מהחיים שהורגלו להם עד אז. "חיים בקיבוץ זה דבר שאם אתה לא מתחבר אליו – לא תוכל אף פעם להתרגל אליו",  מסבירה לאה. "בשונה  מאחותי שעד היום גרה בבארות יצחק, אני לא אהבתי את הקיבוץ בכלל, והדבר העיקרי שאני זוכרת משנות הילדות הוא בית הילדים הגדול שכל כך לא אהבתי לישון בו. אמא שלי מספרת שכילדה הייתי בכל לילה הולכת מתוך שינה הביתה, ואמא, כאישה צייתנית ומדוקדקת, הייתה מתלבשת ומחזירה אותי לבית הילדים, כדי שחלילה 'לא ידברו עלינו'. זה עורר אצלי סוג של סלידה מבית הילדים. כבר אז ידעתי שברגע שאוכל - אעזוב את הקיבוץ".

בגיל 18 היא אכן עזבה את הקיבוץ, אך יחד עם זאת גם עזבה את הדת. "ייתכן שיש קשר בין שני הדברים", היא מציינת בהרהור. "רציתי לברוח ולהתרחק כמה שיותר. במשך כמה שנים התגוררתי בעיר, עבדתי וגם קצת למדתי".

איך הגיבו הורייך לשינוי שחל בך?

"אני יודעת שהיה להם קשה מאוד עם זה שעזבתי את הדת, אבל שניהם השתדלו תמיד לתת לי את מלוא היחס וההבנה. הם כמעט לא דיברו איתי על כך שזה מפריע להם, אבל הרגשתי תמיד את הכאב שלהם. גם אני כאבתי, אבל מצד אחר, הרגשתי שהקיבוץ לקח ממני את חיי המשפחה שלי. זה לא שרציתי להתרחק מהיהדות, רציתי רק להיות עם עצמי.

"לא נעים לומר, אבל באותם ימים פחות עניין אותי מה חשים הוריי. אמנם לא ניתקתי איתם את הקשר, וכשהגעתי לקיבוץ עשיתי זאת תמיד באופן צנוע ומכבד, אפילו הגעתי לתפילות בבית הכנסת. אבל הדבר העיקרי שעניין אותי באותם ימים היה חופש. רציתי להרגיש שאני חופשיה לדרכי ולדעותיי. בקיבוץ היה חסר החופש הזה, כי למרות המרחבים הפתוחים, הכל מאוד סגור ומצומצם – יש לך הורים ומטלות, מדריך ואיש חינוך, כולם סביבך וכולם מנסים לחנך אותך. שנאתי את זה, רציתי רק לברוח".

למען המשפחתיות

לאחר מכן הגיעו מספר שנים בהן שירתה לאה בצבא, ואחר כך הכירה את בעלה שהגיע ממשפחה מרקע מסורתי. "היו לו אחים שחזרו בתשובה, אבל דווקא הוא לא התעניין ביהדות באותם ימים. רק לאחר כמה שנים, כשהייתי לפני לידת בתי הבכורה, המליצה לי אחת מגיסותיי להגיע לסמינר של 'קירוב'. יצאתי לשם עם בעלי  מבלי להבין שזה המקום בו חיינו עומדים להשתנות".

מהסמינריון הם כבר חזרו אנשים אחרים. "זה היה בערב חג השבועות, ואת החג כבר חגגתי עם כיסוי ראש", היא מספרת, "גם בעלי התחזק מאוד, וכך חזרנו יחד בתשובה שלמה. זה לא היה לי קשה בכלל, הרגשתי שחזרתי למקום שכה אהבתי, שהתגעגעתי אליו תמיד, מבלי לדעת זאת".

לאה מדגישה כי הדבר שהיה חסר לה כל כך בקיבוץ – המשפחתיות, הוא זה שהיא משקיעה בו היום יותר מכל דבר אחר בחייה. "העובדה שילדיי גרים איתי, באותו בית, היא פרס עצום עבורי וגם עבורם. אני זמינה כל היום כדי לעזור להם עם הנכדים ועושה זאת באמת בשמחה. מבחינתי זו זכות ענקית והרגשתי זאת בפרט בתקופת הקורונה. באותם ימים כל הסבתות נאלצו למשש את הנכדים על גבי המסכים, ואילו אני הייתי איתם יחד, כל הזמן.

"כשאני נזכרת במה שהיה בערב פסח שעבר, אני יכולה להגיד שאנחנו כמעט לא הרגשנו שמשהו בשגרה שלנו משתנה. להיפך, בזכות העובדה שהיה סגר ולא יצאנו למקומות העבודה, התעסקנו כולנו בניקיונות ועשינו את זה בשמחה ובכזו הנאה. מידי פעם יצאנו לקניות, עד כמה שאפשר. אפילו את התפילות קיימנו בתוך הבית. ברשותנו ספר תורה וכמעט מניין מתפללים. מכיוון שהמקום גדול, יכולנו להרשות לעצמנו להכניס כמה שכנים ולהתפלל יחד, כדי שיהיה מניין. הרגשנו את מה שעובר על עם ישראל בלב, אבל בביתנו לא חסר כלום".

מעט לפני חג הפסח פנה אל לאה חתנה וסיפר לה שיש כלה יתומה בת 30 שהייתה אמורה להתחתן בכתר הרימון, אך מאחר שסגרו את כל האולמות אין לה היכן לקיים את החתונה. "הוא הציע שהיא תתחתן בביתנו, ואני השבתי מיד בחיוב. כל כך שמחתי שהבית הגדול שלנו יוכל לשמש לכאלו מטרות. כמובן שמאותו רגע הכנו את הבית כדי שיתאים לשמש כאולם חתונות, והייתה חתונה מדהימה ויפהפייה. הבחורה נהנתה ואני נהניתי לא פחות. הרגשתי עד כמה שזה מדהים, שמצד אחד הקב"ה שולח לנו ניסיונות כל כך קשים, ומצד שני מעניק כאלו לטיפות".

יהיו כאלו שישמעו על כך שאת מתגוררת עם הילדים, ויראו בכך פגיעה בפרטיות...

"זהו דבר שחשבתי עליו כבר מהרגע הראשון והייתי ערנית לו", מבהירה לאה. "לקחתי בחשבון שאמנם אני יכולה להיות עם נכדיי כמה שאני רוצה, אך זה לא הופך אותי לאמא שלהם. פיתחתי לעצמי רגישות מאוד גדולה, ואני האחרונה שעומדת לכלותיי על הראש ודורשת מהן כל מיני דברים. באופן אישי אני לא רואה במגורים המשותפים האלו שום חיסרון, רק פרס גדול שהקב"ה נתן לי ולילדיי".

בנוסף, מדגישה לאה, שהיא מקפידה מאוד להציב גבולות. "אנחנו לא אוכלים יחד את ארוחות הצהריים, וגם בשבתות לא תמיד סועדים יחד. להיפך, בדרך כלל כל משפחה סועדת בביתה, ואני נמצאת בבית עם הילדים הרווקים שמקבלים את תשומת הלב שבמשך השבוע לא תמיד מתאפשר לי לתת להם. לפעמים אנחנו נפגשים אחרי הסעודה לכוס תה עם עוגה ולפעמים גם זה לא".

לשמוח ולרקוד

אבל יש גם דבר טוב שלאה לקחה איתה מחיי הקיבוץ – זהו תחום הריקוד. "תמיד אהבתי לרקוד", היא מספרת, "וכילדה הייתי רוקדת הרבה  מאוד ריקודי עם ואירובי. אחרי שחזרתי בתשובה עזבתי את הריקוד לגמרי, כי החיים הובילו אותי למקום אחר והרגשתי שלא מתאים שכאישה שומרת מצוות אעסוק בריקודים, זה היה נראה לי פרוץ מידי. אז סגרתי לעצמי את הדלתות".

חודשים ספורים לפני שנפטר בעלה, ביקשה לאה להירשם לקורס מחול בבית הספר לריקוד של קרן בנין.  "שמעתי על בית הספר הזה ממש במקרה", היא מספרת, "באותה תקופה ניהלתי עם בעלי מכון לאורתופדיה בשם 'אורתודוק' – שאותו אני מנהלת עד היום. באחד הימים הגיעה אליי לקוחה עם נעלי ריקוד וביקשה ממני לשאול את בעלי אם הנעליים האלו מומלצות מבחינה בריאותית. בעלי השיב שבשום אופן אסור ללכת עם נעל כזו, אבל בינתיים כבר התחלנו לשוחח והיא סיפרה לי על כך שהיא לומדת ריקוד בקורס של קרן בנין בבית ספר 'ביילה' שמלמד ריקוד יהודי. ככל שהיא דיברה כך הרגשתי שהייתי רוצה כל כך לרקוד גם כן. ממש הלהיב אותי הרעיון לרקוד ולשמח. באותה תקופה ניסיתי לברר על הלימודים בבית הספר וגם שאלתי את בעלי, אך הוא השיב שלא נראה לו שכדאי שבתקופה בה אנו עוסקים במעבר דירה אתחיל לימודים שידרשו ממני כל כך הרבה, והסכמתי אתו.

"חודשים ספורים לאחר מכן הוא נפטר ואז הייתי נתונה בכאב מאוד גדול. התחושה שלי הייתה שאני צריכה לעשות משהו כדי להעלות לעצמי את המורל ואת שמחת החיים. הרגשתי שזה מה שיעזור לי להתגבר על הניסיון ולהשתקם, כך נפלה ההחלטה ונרשמתי לבית הספר".

לא היה לך קשה עם ההרגשה שאת שמחה ורוקדת בזמן שאת אמורה כביכול להיות באבל?

"אומר את האמת - זה היה מאתגר מאוד, לא רק כי אני שרה ושמחה בזמן שהחברה מצפה ממי להסתגר בכאב, אלא גם כי רציתי כל כך לשתף את בעלי בדברים שאני לומדת. במשך שנים הוא היה שותף לחלומות שלי על הריקוד, וחסרה לי האפשרות לשתף את האדם הקרוב אליי ביותר".

בשלב מסוים חשבה לאה לעזוב את לימודי הריקוד, אך ילדיה לא אפשרו לה לעשות זאת, והיא המשיכה להתקדם, כאשר את הסטאז' עשתה על נכדיה, בתוך הבית. בימים אלו היא עומדת לקראת סיום הלימודים, כאשר בכוונתה לפתוח קבוצות וללמד את הריקוד גם נשים נוספות ביישובים הסמוכים, כמו אור יהודה, ראשון לציון וכפר חב"ד. "אני חושבת שריקוד זה אחד הדברים הנפלאים ביותר שיכולים להיות לאישה", היא מסכמת, "הם חשובים גם לגוף וגם לנפש. אני יכולה להוכיח על כך מקרוב".