אפרת ברזל לא צריכה עוזרת בית בשביל לשמוח בימים האלה

אני לא יודעת אם מה שאני אומרת עכשיו נובע מבאמת, או מזה שאני משכנעת את עצמי שככה - כדי להרגיש מאושרת, מנגנון אוטוסוגסטי שיש לנו בשכנוע עצמנו.

השנה אין לי עוזרת בבית.

 בעיה.

יולה באה, לפעמים, רק כשאין לה קורונה ורק בימי שישי. לפעמים. מזכירה לכם מה אמר הרמב"ם על מי שרגיל לכרכרה עם סוסים.

יש עזרה או אין עזרה, אצלי זה נושא לשיח.

כי אני רגילה שיש לי. ניסיתי שיהיה לי, פניתי לגויות ברחוב, צלצלתי לחברה גימלאית שיש לה פילפינית, והיא אמרה שהיא עמוסה, בכיתי קצת לאמא שלי, אבל היא אמרה שעם הקרוהון שלה היא בדרך לתל השומר לטיפול ביולוגי. בקיצור, נשארתי כמו אלעזר בן דורדיא.

אין הדבר תלוי אלא בי.

ותיכף ליל הסדר.

ניסיתי קצת דמיון מודרך, ושוב ראיתי שולחן צהוב-לבן עם חרציות של טבע שלא עולות גרוש ועושות שולחן, שוב שמעתי את יהודה אומר שהן מביאות ברחשים ושהם באים אל האוכל ושהוא לא מוכן.

שוב ראיתי חוטי רפיה טבעיים עוטפים את מפיות הבד הלבנות מהכותנה ששנוררתי מאמא של בעלי ע"ה, והן רק לפסח.

ראיתי גם קשת צהובה בשיער של הילדה עם טיפה בייבי ליס חגיגי בקצוות, שיתאים לשולחן. בהתאמצות.

וכן, נהיה לי קצת כוח מחודש. תנקי, יקרה, תנקי לבד.

אבזרתי לעצמי את כל התפאורה: סינר, קרוקס, דלי.

בדקתי כל כמה זמן את מצבה של הרוח, וראיתי כי דווקא טוב.

בואו ננתח את זה רגע.

יש הבדל במחשבות בין פעולה של לסדר ובין פעולה של ניקיון. זה לא אותו דבר.

בדקתי כל כמה זמן מחשבות, רעיונות, ומה בא בי.

דווקא אהבתי.

לא היתה שם תחושת ה"שפחה" או ה"עבד", לא היו שם תסכולים של "למה אתם יושבים על הספה ומסתכלים עלי", טוב, אולי קצת, כי הם אמרו לי מפורשות, זה עכשיו רוב בנים שנשאר לשבת על הספות, "אמא, מה שאת צריכה, פשוט תגידי. תגידי ונעשה".

שזה קצת "ברוך", כי זה הוריד ממני את כל יכולת האפשרות להגיד "כמה אתם לא עוזרים ומה נראה לכם שאני חיה כאן לבד", וכל הסריות האלה. וגם כי לא ידעתי ממש להגיד להם מה אני רוצה. לתת הוראות הפעלה, צריך לדעת איך. אני לא מדברת על להגיד בעדינות, בחיובי ובחיוך, נו, זה ברור, אני לא בכיתה הזו. אני מדברת על מה להגיד שזה באמת יועיל. כי יש דברים שאת יודעת שהם לא יעשו טוב, לפחות לא כמו שאת רוצה, ויש דברים שאת מרחמת עליהם, כאלה בחורי ישיבה מתוקים, להפיל עליהם זה לא פשוט לי, ואז את מתערבבת עם אלפרד אדלר ואומרת, כן, אבל טוב שהילד מרגיש שייך ונחוץ, ומפילה עליו מזנון בסלון, "אתה תנקה את זה".

וכל הזמן בדקתי את מצבה של הרוח. וראיתי כי טוב.

זוכרת שקראתי שפסח הוא חג שחז"ל כתבו עליו שהוא חג של אהבה, חג של אהבת ה' אלינו, של שחרור מכבלי עצמנו.

נזכרתי שבראש השנה, של הסיבוב הזה, עמדתי במניין הקורונה שלנו וביקשתי מאלוקים כאלה דברים פשוטים, לנקות בשמחה, לעשות כביסה, בריאות כדי לא לשכוח מרכך בתא השמאלי של המכונה, וכל תפילותי התקבלו.

אז מה אני רוצה?

ואז, בשעות האלה, שאת כבר יוצאת לרבי עקיבא, לקראת ערב, סידורים, נכנסתי לחנות ספרים.

אלי כהן, המרגל, ילד ליידי.

נעמדתי כאחד האדם ליד ערימת ספרים חדשים בחנות, ראיתי את הספר שלי, "ממש", כן, זו פרסומת סמויה כעת, ולחשתי לו בשקט, איש לא מזהה אותי, "שלום מתוק, זאת אמא, איך לך פה?".

ואז בא איש, אברך, אוי זה היה מרגש, הרים "ממש" אחד עם פרחים של אביב, התקרב למוכר העסוק ושאל אותו, "על מה הספר הזה, ישמחו עם זה בבית?". המוכר חייך ואמר לו: "זה ספר שמסביר לך מה אשתך מרגישה, נתחים מהלב שלה, מה מרגישים הילדים. קנה לה את זה מתנה, היא תהיה מאושרת".

והם חייכו אחד לשני, חיוך שלא ממש הבנתי, אבל דילגתי החוצה מהחנות בלי שאף אחד ראה.

איך זה תמיד מרתק לשמוע מה מדברים מאחורי הגב שלך.

מאותו ערב ברבי עקיבא, תסבירו לי, איזו פילפינית אני צריכה בשביל שמחה של אישה? חג של אהבה.