האש מגיעה מלמעלה, אבל אנחנו בכל זאת צריכים להבעיר אותה

אחת המצוות המוזכרות בפרשתנו היא הקמת אש תמיד על המזבח: "וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ, לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו', ה'), "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ, לֹא תִכְבֶּה" (שם, ו', ו'). האש אמורה להיות יוקדת במרומי המזבח בתמידות ואסור שהיא תיפסק.

התלמוד במסכת יומא (מה ע"א) מרחיב בפרטי אש התמיד. באופן כללי, היו על המזבח שלוש מערכות של אש. מערכה גדולה – האש העיקרית בה נתקבלו הקרבנות לריח ניחוח אישה להשם. מערכה נוספת של אש הייתה בקרן מערבית דרומית של המזבח, ממנה היו לוקחים גחלי אש לצורך הקטרת הקטורת של המזבח הפנימי. המערכה הנוספת היא האש התמידית, שיקדה ולא כבתה לעולם.

המדרש בתורת כהנים כותב: "אש שירדה בימי משה לא נסתלקה ממזבח הנחושת עד שבאו לבית העולמים. אש שירדה בימי שלמה לא נסתלקה ממזבח העולה עד שנסתלקה בימי מנשה".

האש אמנם ירדה מן השמים, אולם ידועים דברי התלמוד: "אף על פי שאש יורדת מן השמים מצווה להביא מן ההדיוט" (יומא כא ע"ב). למרות שהאש ירדה מן השמים, הקדוש ברוך הוא ציווה על הכהנים שגם הם ידליקו את האש – "וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ" (ויקרא א,ז), "וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר" (ויקרא ו', ה'), כך שנוצר מעין שילוב של אש עליונה ואש תחתונה.

מהי משמעותה של אש התמיד ואיך היא אקטואלית לחיינו?

ברובד הרמז, אש המזבח מסמלת את התורה המשולה לאש: "אֵשׁ-דָּת לָמוֹ" (דברים ל"ג, ב'). התורה מאירה, מחממת ומזקקת את נפשנו. נשים לב שאש התמיד מוזכרת בקרבן העולה, לשון עליה. אברי הבהמה שנמסרים לאש המזבח מסמלים את כוחו הפיזי האדם, שהוא אמור להעלות אותו אל פסגת התורה. האדם מוסר לתורה (אש-דת) את כל הכוחות העומדים לרשותו.

ה"שפת אמת" מרחיב בעניין זה: "שיש בכל לב איש ישראל נקודה טמונה בהתלהבות להשם שלא יוכל להיות נכבה. והגם כי לא תכבה הוא לאו, אבל הוא הבטחה גם כן. וכמו שכתבו חכמים "אף על פי שאש יורד משמים מצוה להביא"... כמו כן בנפש האדם, שצריך להיות תשוקת רשפי אש בלב בוער לעבודת הבורא יתברך, ולחדש בכל יום זה ההתלהבות. כמו שכתוב "ובער עליה הכהן", כל עובד השם נקרא כהן. והתעוררות אהבה הנ"ל בלבות בני ישראל הוא העבודה שבלב, זו תפלה, שבמקום קרבן" (שפת אמת, פרשת צו ושבת הגדול, תרמ"ד).

לדבריו של ה"שפת אמת", לשון הפסוק "לא תכבה" מתפרשת במשמעות כפולה. מצד אחד, יש בה הבטחה ליהודי שהשם "יבעיר אש" בלבו בכל מצב ומצד הבורא האש לעולם תכבה, מצד שני יש כאן גם איסור כלפי האדם לכבות את אש ההתלהבות. כלומר, מצד אחד, אש ההתלהבות באה מלמעלה והשם מסייע לאדם לשמר אותה למרות הנפילות, מצד שני, יש לאדם אחריות לשמר את ההתלהבות.

הדרך לשמור על בעירת אש ההתלהבות להשם היא באמצעות התחדשות בעבודת השם. כפי שנאמר לגבי הכהן, שבכל בוקר הוא צריך לחדש את העצים על גבי המערכה. כל יהודי עובד השם הוא מעין כהן, ועליו להתחדש בעבודתו באופן שישמר את הבעירה וההתלהבות.

אם נמשיך בקו המחשבה הזה, נבין גם מדוע הכהנים צריכים להבעיר את האש אף על פי שהיא יורדת מן השמים, שהרי האש המכלה את אברי הקרבן לצורך גבוה, היא ביטוי לנתינה של האדם מעצמו לבורא. ביחס למלחמת האדם מול יצרו יש כלל ידוע: "אלמלי הקדוש ברוך הוא עוזרו, אינו יכול לו" (קידושין ל ע"ב). כלומר, על האדם לעשות את המקסימום האפשרי כדי לנצח במלחמת היצר, אולם ללא עזרה משמים אדם לא יצליח במאבק זה. במילים אחרות - בורא עולם "מבעיר את האש", אולם על האדם עצמו "לעלות אל המזבח ולהוסיף עצים למערכה". שילוב של מאמצי האדם ועזרה משמים, הוא המתכון להצלחה.

נשלים את הדברים עם דבריו הנפלאים של רבי שמשון רפאל הירש, לגבי תרומת הדשן.

לפני שהכהן מדליק את האש המרכזית על המזבח, עליו לקיים את מצוות "תרומת הדשן" – "וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה, עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ו', ג'). כלומר, לאחר שריפת קרבן העולה ושאר הקרבנות על המזבח, ישנה מצווה לעשות "תרומת הדשן" – לקחת מדי יום מעט מן הדשן והאפר שעל גבי המזבח, אשר הצטבר מקרבנות יום העבר, ולהניח אותו על קרקע המשכן צמוד למזבח. את יתר האפר, הכהן היה מוציא מחוץ למחנה – "וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר" (ויקרא ו', ד').

נדגיש - יש תרומת הדשן ויש פינוי הדשן. תרומת הדשן לא באה כדי להכין את המזבח לצורך עבודת היום המתחדש, כי היום החדש יוכן על ידי הוצאת הדשן אל מחוץ למחנה. תרומת הדשן היא הסיום האחרון של עבודת היום שעבר. תרומת הדשן היא עבודה בפני עצמה ולא רק עניין של טכני של הוצאת האפר. הכהן צריך להרים עם המחתה מלוא קומצו דשן, ולהניח בנחת בצד המזבח.

מהי משמעות עבודה זו?

"אין היום החדש מביא תפקידים חדשים, כי התפקיד המוטל עלינו היום, הוא הוא התפקיד שכבר הוטל עלינו אתמול. אחרון הנכדים בישראל עומד במקום שכבר עמד בו אביו הראשון, וכל יום מוסיף את תרומתו במילוי התפקיד האחד המוטל על כל דורות בית יעקב. כל יום יקבל את ייעודו מיד יום האתמול".

"תרומת הדשן פותחת את עבודת היום החדש אגב זכירת היום שעבר, ואילו הוצאת הדשן מביעה לעומת זה, שהתפקיד היהודי מתחדש בכל יום. במסירות מלאה ורעננה נמלא את תפקידנו כל יום כאילו עדיין לא עשינו דבר. עבודה שנעשתה אתמול אל תצמצם את פעילותנו היום. זיכרון המעשים שנעשו כבר עלול להחניק כל יוזמה למעשים חדשים. אוי לו לזה שליבו מלא סיפוק על מעשיו בעבר, שאינו עובד את עבודת כל יום ביומו כאילו היה זה היום הראשון של עבודת חייו! 'והוציא את הדשן' – יש להרחיק מן המזבח את כל עקבות עבודת יום אתמול, כך תתחיל עבודת היום החדש על יסוד חדש בתכלית". 

מצוות תרומת הדשן מבטאת את השגרה הברוכה של האדם היהודי ואת העברת אש התורה המסורה לו מדורות עברו - הלאה, אולם יחד עם זאת, את הדרישה להתחדשות כאותו כהן שמבעיר מידי יום אש חדשה ומצרף אותה לאש התמיד.